יום שבת, 22 בפברואר 2020

קרוקודיל בנעלי בית


פורסם לראשונה ב"מגזין במה", פברואר 2005


ערן צור יוצר כאן כבר קרוב ל-20 שנה ויש כאלה שיאמרו אפילו שהוא הפך לקלאסיקה מקומית. הוא מעולם לא סבל מפזילה למיינסטרים ותמיד הלך בדרכו השונה ורצופת הקשיים תוך התמדה, עקשנות וכנות אשר עזרו לו לשים את הסוגיות הקשות שמלוות אותו על השולחן. לאחרונה גם ערך ערב הקראה מספרו הראשון "בית אשמן". הייתי שם כשזה קרה, להלן רשמיי מערן צור בגובה העיניים ולא מגובה הבמה.


 


לפני כמה שנים הפיק הערוץ השני סדרת תוכניות תרבות עם אמנים מתחומים שונים שנקראה "דו"ח אינטימי", ואשר שודרה בצהרי יום שבת (כיום משודרת בשידורים חוזרים בערוץ 10, ח"ל). כל אמן שהתארח שם סיפר על יצירתו וכן קיים מפגשים, לפי בקשתו, עם יוצרים או אנשים אחרים בביתם או בכל מקום שבו חפץ. גם ערן צור הופיע שם באחת התוכניות ובחר לספר על עצמו ועל ההוויה ממנה ינק תוך מפגש עם אנשים ומקומות שהשפיעו עליו בעבודותיו. שניים מהמפגשים, שאני זוכר בבירור, היו ביקור בחנות ספרי אידיש בתל אביב ומפגש עם הכותב ואיש האשכולות הדרוזי נעים עריידי, בביתו אשר בכפר מע'ר בגליל. המפגש בחנות הספרים כוון כדי להדגיש את השפעת השואה על צור (בו סיפר על סיבת שינוי שם משפחתו של אביו מאוסטויבסקי לצור ועל כך שבביתו האידיש נחשבה לשפת סתרים) והמפגש בכפר מע'ר כוון לאותה פעם בה הלחין ושר צור את שירו של עריידי "ירושלים אהובתי", במסגרת פסטיבל שירים שאיחד בין כותבים או יוצרים ערבים ויהודים. מתוך התוכנית נשקפו מאווייו ודרכי החשיבה של צור באופן מעניין מאוד אם כי הוא תמיד עורר עניין כזה או אחר עקב שיריו השנויים במחלוקת. אחת מהסיבות שערב ההקראה סיקרן אותי הייתה הצורך לראות איך ערן צור מתמודד עם כתיבת ספר שאמור לשקף חלק מהלך מחשבתו אם לא את כולו.
  
על ערן צור אין טעם להרחיב את הדיבור כי אין ספק שכבר מדובר באמן מוכשר וביוצר ידוע מאוד שנמצא כאן מאז שנת 1986, ימי להקת "טאטו", דרך להקת "כרמלה גרוס ואגנר" ועד ימים אלה- בקריירת הסולו שלו כאשר בין היתר הוא גם שימש "סנדק" ליוצרים מתחילים ומוכשרים כגון רונה קינן וירונה כספי. רוב הקריירה המוזיקלית שלו לא נסבה סביבו כיוצר בודד (שני אלבומי סולו מקוריים בלבד, אשר גם בהם הוא לא ממש היה לבדו) אלא סביב עבודתו עם יוצרים אחרים (פרוייקט שירי יונה וולך, למשל) ועם ההרכבים השונים בהם השתתף (ובכלל זה "רביעיית מסנר", לאחרונה) כאשר, כמעט תמיד, יובל מסנר (חברו מימי לימודיו בבית הספר "רימון", חיבור שהוביל גם להקמת להקת "טאטו") לצידו. בנוסף לכל אלה ניתן למצוא את צור מתארח בנגינתו אצל זמרים אחרים (ברי סחרוף –"הכל או כלום", רן עפרון ועוד רבים וטובים).

את רשמיו שהפכו לבסוף לספר, החל כותב צור בעת ביקורו בפולין (בעקבות מסע שורשים שערך בשנת 1997 ושבעקבותיו סייר גם בצ'כיה ובגרמניה במשך כמה שבועות) והם נכתבו כקטעים קצרים וחלקיים בעקבות פרצי השראה שנפלו עליו בעת ביקורו במזרח אירופה. מכיוון שצור ערך את ביקורו בסביבות ינואר, רוב המקומות והחנויות סביבו היו סגורים עקב חופשת חג המולד וכך הוא מצא את עצמו יושב בחדרו במלון וכותב את הרהוריו, אך הפעם לא בצורת שירים, כפי שהיה רגיל בד"כ,  אלא בצורת דפים שלמים של מילים בעקבות מה שכינה: "חוויה שפתחה לי דלת כבדה מאוד שהייתה סגורה הרבה שנים". אולם עבודתו זאת נעשתה לפרקים ונדחקה לשוליים במיוחד בגלל פרויקט שירי יונה וולך, עליו עבד זמן קצר אחרי שחזר לארץ. בין לבין, הקטעים שכתב נכנסו למגירה ולעיתים היה מוסיף להם קטעים או שורות נוספות בהמשך למה שכתב עד אז. רק בשנת 2001 החל צור לעבוד על הספר בצורה רצינית. הדבר קרה בעקבות פגישה עם עורך הסיפורת הישראלית בהוצאת "כתר", שמעון אדף, שביקש ממנו לראות חומר כתוב שיש לו על מנת לעזור לו לפתח אותו לספר. באותו הזמן גם התחתן צור עם אשתו אביטל, לימים אם בנו, ולמעשה התבגר יותר בתפיסתו הכללית, דבר שעזר לו מאוד לכתוב את הספר שכן הוא ראה במי שיושב לכתוב ספר אדם מבוגר ובשל מאוד מבחינת צורת המחשבה שלו ויכולת הניסוח שלו. בראיון שערך עם אמיר בן דוד לעיתון "הארץ", בכתבה אשר ליוותה את צאת ספרו, אמר צור ש"במשפחה שלי זה היה האידיאל. אמן, המקסימום שהוא יכול להגיע אליו זה לברוא עולם בספר. לא כמו בשירים, שיש המון רווח בין מילה למילה, פה אתה צריך למלא את הרווח הזה, לברוא את העולם על הפרטים הקטנים שלו". כך למעשה חינך אותו אביו המנוח חנוך שדמותו מופיעה בצורה כזאת או אחרת בספר תחת השם "חנוך אשמן" ובאחד משיריו המוכרים- "חנוך מחנך".





עלילת סיפרו של צור, "בית אשמן", מתרחשת בחיפה של שנות ה-70 על רקע הקולנוע הישן שהקרין סרטים פורנוגראפיים, הרחובות החיפאים הישנים, לשכת הגיוס בחיפה ובכלל סובבת סביב האווירה הכללית של ישראל באותה תקופה כאשר מעל תמיד מרחפת שואת יהדות אירופה. בספר מתוארות שתי משפחות: בני משפחת אשמן (ההורים אהרון, אמונה וילדיהם תמי, יהודית ובועז) ובני משפחת אוסטרובסקי (חנוך, רות ועירן הקטן), שנחלצו מתופת השואה, שנפגשות בשבת גורלית אחת לסעודה. במוצאי אותה שבת יורד בנם של האשמנים, בועז, אל מרכז העיר והביקור גורר אחריו אפקט דומינו של מאורעות שמשנים את עולמן של שתי המשפחות. הסיפור מתרחש במהלכם של כמעט שלושה ימים והוא מביא את בני שתי המשפחות אל מעגל של חיים ומוות, בו עולים על פני השטח זיכרונות מודחקים, רגשות אשם, יצרים, תככים וסודות שהוסתרו במאמץ רב. עלילת הספר מחולקת לעשרה פרקים כאשר לעיתים כל מספר את אותו הסיפור מנקודת ראות של דמות מרכזית אחרת בעלילה המקורית. באופן כללי, דמות המספר כאן איננה ברורה בתחילה ובסוף הספר מתבררת זהותה. 

ערן צור, תמונת יח"צ

ביום רביעי אחד של ינואר האחרון הגיע ערן צור ל"מרתף 10" החיפאי וערך ערב הקראה מסקרן מספרו. מלכתחילה יועד ערב זה להיות ערב הקראה כמעט לכל אורכו ולא עתיד היה לכלול הופעה של ערן יחד עם נגן מלווה, קרי יובל מסנר, אם כי ניכרה אכזבה קלה בקרב הקהל המקומי שהתאסף לשמוע אותו- אשר חשב כי בכל זאת חשב צפויה כאן איזושהי הפתעה חשמלית לקראת סוף הערב. ללא ספק, גם המעטים אך בהחלט לא הבודדים שהתאספו לערב זה באו בידיעה ברורה לשמוע מה יש לערן צור לומר על ספרו ולקבל טעימה מהעולם אותו הוא מכיל. הערב חולק לשלושה חלקים- ההקראה מספרו, הקראת שירים של כותבים אחרים, שאלות הקהל ולסיום כמה שירים מוכרים של צור עצמו.


את ערב ההקראה התחיל ערן צור ב"ערב טוב" מנומס וסיפר איך עתיד הערב להיות מבחינת תוכנו. את ההקראה לא יכול היה לבצע באופן מושלם מבחינתו מבלי להשרות על הקהל את האווירה שרצה והוא עשה זאת לצליליו של יובל מסנר שבקעו מדיסק אותו הקליט עימו, מבעוד מועד, בהתאם לקטעים שהחליט להקריא ואשר עתידים לצאת בקרוב על גבי דיסק שיתווסף למהדורות מוגבלות של ספרו. כך עמד צור על הבמה המעט מוגבהת של "מרתף 10", אל מול עיני הקהל שמילא את המקום ומנה כ-60 איש, והחל לקרוא לצליליו של מסנר. יש לומר כי ההתחלה הייתה מעט שונה ממה שהיה רגיל צור בהופעותיו מול קהל, אותו הוא לא ממש ראה בדרך כלל עקב הבמה המוגבהת והחושך היחסי שנופל עליו. הפעם הוא היה ממש בלתי אמצאי עבור מי שבא לצפות בו, והייתה ניכרת עליו ההתרגשות מפאת נפילת חומות ה"דיסטאנס" בינו ובין קהלו. הוא אף ציין שחוויה זאת "מאתגרת גם בשבילי וגם בשבילכם". זאת בעיקר כי צור לא היה רגיל לערוך ערבים מהסוג הזה באופן כללי והדבר הכי דומה שעשה עד היום היה סדרה של שלושה מפגשים באוניברסיטת ב"ש, ממש לאחרונה, בו סיפר על יצירותיו. 

אחרי דקה ההתרגשות עברה וצור החל להישאב פנימה לספרו. הקטעים שקרא כללו תיאורים גרוטסקיים ו-וולגריים, אשר כוונו במיוחד להיבט מסוים בספר- הנטיות המיניות של הגיבור ולא היו קלים בדרך כלל לשמיעה ולעיכול לאדם רגיל מן היישוב. מי שבא לשמוע את צור היה מן הסתם מוכן היטב לדברים האלה שכן אף אחד לא קם ועזב את המקום בזמן ההקראה. כמה קטעים שקרא (וכמה שלא קרא, אך מופיעים בספר), היו בעצם הרחבה של כמה משיריו ("המכסה הירוק", "עלבון גדול", "חנוך מחנך" ועוד) ולעיתים נשמע קולו וסגנון כתיבתו כשל ערן צור הישן משלהי שנות השמונים ותחילת התשעים המוכר משירים כמו "ואז הגיעה בטי", "בדידותי", "בחצרות בחושך" ועוד. 


תוך כדי הקראת הקטעים, דאג צור להסתכל לאנשים בעיניים כדי להשרות דרמטיות להקראתו זאת, (אולי כדי להוסיף מימד של מספר סיפורים מיומן)/ נוסף על כך בזמן התגברות המנגינות הוא הקפיד להגביר את קולו והאדים מרוב "הקראות הזעם", שכללו גם מעט הקזות רוק מפיו הזועם אשר אותו דאג לעיתים לעוות באופן מפחיד כשם שהיה עושה בתחילת דרכו המוזיקאלית.כאשר סיים את הקראותיו ניגש צור לשיר, בליווי גיטרה אקוסטית או באס, כמה משיריהם של יוצרים אחרים, אותם הלחין. בין היתר הוא שר שיר של אבות ישורון ("יונתי"), יונה וולך ("אתה חברה שלי") וכן שיר של דליה רביקוביץ, את "ירושלים אהובתי" של עריידי וקטע מפרי עטו בשם "הנה אני בברלין" אשר אותו הקריא באוניברסיטת תל אביב ביום השואה וגרר תגובות מתגובות שונות. את השיר האחרון דאג צור לנגן על הבאס בעל הצליל המתכתי ותקיף שהישרה את תחושותיו, בעת כתיבת השיר, על הקהל. אחרי הפסקה קצרה חזר צור לחלק השאלות עליו, יצירתו ועל ספרו.


השאלות הראשונות נסבו סביב השירים ששר צור אחרי ההקראה, ואחריהן הגיעו שאלות על תהליך העבודה על הספר, על צורת הכתיבה ועל החלקים האוטוביוגרפיים שבו. צור השיב בקפידה על השאלות והסביר את התהליכים שהביאו אותו לכתוב ולגבש את עלילת הספר מהקטעים אותם אסף וכמו-כן, גם סיפר על נגיעת השואה בכמה דמויות בספר כגון האב לבית אשמן, אשר חרף דתיותו החיצונית מעשיו מעידים אחרת. בכלל, צור סיפר על ההסתכלות השונה על הדת מצד אשכנזים לעומת ספרדים, אשר לא עברו את השואה והם בד"כ רואים בדת עניין מסורתי גרידא. אגב כך, אחד מהמשפטים שאותו קרא צור מספרו ומהדהדים אצלי חזק בראש עד עכשיו הוא "אני לא אשם שנולדתי אשכנזי". משפט זה אוצר בתוכו כאב עצום שפשרו מתברר בייחוד כאשר לנוכח הקיפוח והסבל של בני עדות המזרח, כפי שמתואר בספר, עומדים ניצולי השואה וילדיהם שנולדו בארץ אשר חוו יום יום את הסבל שעברו הוריהם כפי שחווה זאת בנו של חנוך, עירן, כאשר אביו בא להרצות בבית ספרו על השואה שעבר אך כאשר ניסה לפתוח את פיו הוא נאלם דום, עזב את הכיתה נסער והחל לבכות בחוץ בשל הזיכרונות הקשים שאפפו אותו. מיותר לציין שמאורע כזה הוא טראומתי עבור ילד בן 7 אשר חבריו רק מחפשים תירוץ ללעוג לו.

על תהליך הכתיבה עצמו סיפר צור, שהוא הקצה שעות מזמנו, באופן מובהק, על מנת לשבת ולכתוב את ספרו למרות העיסוק המתמיד בטיפול בנו התינוק, לגביו אמר צור ש"היציבות שהמשפחה דורשת לצד אי הצורך לצאת ולחפש, מעניקים מסגרת". עוד שאלה שעלתה הייתה על ההבדל בין כתיבה לשירה, עליה השיב צור תוך ציטוט מז'אק ברל: "כשאני כותב שירים אני בן-אדם, כשאני שר אותם על הבמה אני קוף", בהתייחס לכך שכאשר הוא נמצא על במה הוא לא מחדש דבר אלא שר משהו מוגמר וכשהוא יושב לכתוב, הדברים שיוצאים הם דינאמיים וכרוכים במחשבה תוך מאבק מתמיד לשזור את המילים באופן הכי טוב שאפשר. כאשר נגמרו השאלות על הספר החלו השאלות המעט אישיות שלא ממש היו קשורות לעבודתו, כך למשל ביקשה בחורה אחת שישבה מאחוריי לשאול את צור שאלה אסוציאטיבית: "אם לא הייתי מוזיקאי, הייתי..." צור חייך, חשב לרגע ובקולו הווקלי הכריז: "קרוקודיל". מיותר לציין את פרצי הצחוק שהדהדו מהמקום. צור יש לומר, נשאר רציני משהו עם חיוך קטן. באיזשהו מקום ההמשלה הזאת נכונה בהוויה המוזיקלית שכן צור, שיחגוג את יום הולדתו ה-40 בעוד כמה חודשים, דומה ליצור פרה-היסטורי חזק ותקיף, חד שיניים ובעל עור מחוספס. הסבב הסתיים אחרי קרוב לשעה ואחריו חזר צור לנגינה ושר שלושה שירים לבקשת הקהל: "בלילות של ירח מלא", "קיץ" ואת "עלבון" (אשר לפניו קרא קטע מספרו בו עירן אוסטרובסקי חולם על כך שאימו נוטשת אותו במרכז הדר שבחיפה).



כפי כשכבר צוין, ערב היחיד הזה היה למעשה קיצור סדרה של שלושה מפגשים שערך ערן צור בנושא העבודה על ספרו ובכלל, באוניברסיטת ב"ש ושילוב בתוכנו את שלושתם גם יחד. בסופו של עניין, אני בהחלט חושב שערב ההקראה היה מעניין מאוד ונתן פרספקטיבה שונה מזאת שהייתה לי על צור כאמן יוצר, מה גם שהוא גרם לי לסקרנות טבעית של קריאת הספר לא רק כדי לדעת מה עלה בגורלו של הגיבור ולדעת יותר על היבטיו השונים הרבים, בהם צור לא נגע, אלא גם לקרוא את הספר שנכתב בסגנונו המיוחד. צור כותב בשירו "שולחן הכתיבה": "כותב את המילים/מסתכל על עצמי/אני לא בדיוק האדם החופשי/שיושב על כיסא מול שולחן הכתיבה/וכותב" ואני נוטה להסכים איתו- אם מישהו באמת חשב שהוא יוכל להיכנס לראש של ערן צור דרך ערב כזה, שיריו או ספרו אני באמת חושב שהדבר כמעט בלתי אפשרי. יתר על כן, על כל דבר שצור סיפר בספרו, בשיריו ובערב זה אני משוכנע שהוא דאג שלא לספר או להסתיר משהו אחר מתוך סיבות ברורות.
 
לא בדיוק האדם החופשי שיושב על כיסא מול שולחן הכתיבה וכותב. ערן צור. צילום: יח"צ


   
ולסיום 10 דברים שלא ידעתם על ערן צור:

1)ערן צור נולד בקרית ביאליק בשנת 1965. את תקופת ילדתו והתבגרותו העביר צור בקריות של חיפה, אביו היה מורה בבית הספר מקצועי שליד בתי הזיקוק ודמותו משתקפת בשיר "חנוך מחנך" וכאמור כמו גם בספר הבכורה שלו, "בית אשמן".

2)כאשר היה ערן צור תלמיד בתיכון "אורט", שבקריית מוצקין, הוא היה מתעמת לרוב עם המורה להיסטוריה, כאשר היה מנסה לקחת את השיעור לויכוח משמעותי בעוד המורה, שהיה מיושן, היה מעביר את שיעוריו באופן רציף ומשעמם. הדבר גרר ויכוחים רבים ויום אחד התעצבן המורה ובלהט הרגע הרים את קולו והטיח בו: "מי אתה חושב שאתה בכלל?!" צור, שקם והחל לאסוף את חפציו באיטיות, השיב לו בשקט תוך שהישר מבט בעיניו והתעכבות על כל הברה: "א-נ-י, ע-ר-ן צ-ו-ר, א-נ-י" ויצא מהכיתה מבלי לחכות לתגובה.

3)ערן צור לא רצה להתגייס לצבא על רקע היותו פציפיסט, אך בסופו של דבר שוחרר ממנו מסיבות בריאותיות. באחת הפעמים שאל אותו אחד מחבריו בתיכון (יוצא להקת "אבטיפוס", אמיר בן דוד, ח"ל): "מה אם מישהו יכנס אליך לדירה ויאיים על חייך? גם אז לא תילחם?". צור ענה לו לאחר מחשבה: "במקרה זה אהיה קורבן תמים של האבסורד".

4)בשלב מסוים, אחרי שלא גויס לצבא, הוא עבר לגור לבדו ברחוב גבעת דאונס, בשכונת אחוזה, שבחיפה כדי לנסות להראות לעצמו כמה הוא עצמאי ולא תלוי באף אחד. הוא לא החזיק מעמד הרבה זמן שם וכעבור קרוב לשנה, עזב עקב ייאוש וחוסר בחברה שכן לא הכיר שם אף אחד. דבר אחד טוב יצא מהסיפור הזה - השיר "בדידותי" שלימים הוקלט עבור להקת "טאטו".

5)באלבומו של צור שיצא בשנת 1995, "עיוור בלב ים", לצד הלחנים של יובל מסנר והעיבודים של ארקדי דוכין ניתן היה למצוא גם את אריס סאן, שנפטר ב-1992, וסימפול שלו מנגן על הבוזוקי מופיע בשיר "מדינה".

6)בשנת 1997, חידש ערן צור את שירו של אהוד מנור, בביצועו המקורי של אלי מגן, "עד סוף הקיץ" לפרויקט "עבודה עברית", כמו-כן צור היה שותף להקראת סיפור של אתגר קרת "סיפור אחד וזהו", שיצא על תקליטור וערך אוסף שירים בשם "אהבה דואבת" שהוציאה NMC בשנת 2002.

7)בשנת 2000 יצא צור, עם עמיר לב ואביתר בנאי לסיבוב הופעות בארה"ב, אבל הדבר היה שגרתי בשבילו שכן הוא אוהב ורגיל לחלוק במה עם אמנים אחרים כמו שלומי שבן, (איתו ערך כמה הופעות ברחבי הארץ תחת השם "הוא והוא") חמי רודנר, יזהר אשדות, אסף אמדורסקי ועוד.

8)את המוזיקה של ערן צור ניתן למצוא גם בסרטים. כך למשל הוא חידש את "נשל הנחש" של מאיר אריאל לסרט "שורו" של גביזון בשנת 1991, הלחין מוזיקה לסרט "מלכה לב אדום", שיצא בשנת 1996, לסרט הצרפתי "Beau travail", בשנת 1999, וביצע את השיר "צא לדרך" במיוחד לסרט "סיפור קיץ" שיצא לאקרנים לא מזמן.

9)בשנת 1993 העלה תיאטרון חיפה את ההצגה על האונס בקיבוץ שומרת בגירסתו הראשונה (עם שי קפון ומשה בן בסט מ"עניין של זמן"). ניגן צור בגיטרת בס בעת המעברים והוסיף נהמות בזמן קטעי האונס. 

10)הוא מרכיב משקפיים לראייה מרחוק המשמשים אותו גם לקריאה, אך בהופעות הוא מקפיד להוריד אותן. את הסיבה לכך הוא גילה בצ'אט שערך לא מכבר באחד הפורטלים- הוא מעדיף ליצור ריחוק חזותי מסוים בינו לבין הקהל, אך אולי גם משום פחד במה ברמה כזאת או אחרת.



דיסקוגרפיה:

"רביעיית מסנר"- NMC 2004
"פרפרי תעתוע"- NMC 2001
"תכלית בתחתית" - NMC 2000
"אתה חברה שלי"/ משירי יונה וולך המולחנים -  NMC 1997
"עיוור בלב ים"/להקת "כרמלה גרוס ואגנר" - NMC 1995
"פרח שחור"/להקת "כרמלה גרוס ואגנר" – NMC 1991
"חתוך תוכן"/להקת "טאטו" – NMC 1988

לעיון נוסף:

"בית אשמן", הוצאת "כתר", 2004


לינקים:



יום חמישי, 31 באוקטובר 2019

בקצה הסקאלה: על מופע לציון 25 שנים לצאתו של "רדיו בלה בלה"


בעת שירותי הצבאי בתחילת שנות האלפיים, התגבשה בבסיס בו הוצבתי חבורה שבתוכה עברו מיד ליד עותקים "לא רשמיים" של אלבומי "החברים של נאטשה", כאילו יצאו זה עתה לראשונה לאוויר העולם ולא עשור לפני כן. שני האלבומים הראשונים של "הנטאשות" היו מעולים, אבל "רדיו בלה בלה" שהגיע אחריהם היה משהו אחר. מעיין זיקוק רעיוני של כל השירים הקודמים, פלוס תוספות וביקורת חברתית נוקבת אמיתית- עוד לפני עידן המסך הקטנים והתבודדות מרצון. שום דבר דומה ל"רדיו בלה בלה" לא רק שלא נעשה קודם לכן בארץ, אלא שגם הקדים את זמנו בכמה עשורים. בהמשך, כשהממון היה בערך מצוי בכיסי- קניתי את האלבומים המקוריים. 


הפוסטר המקורי של "רדיו בלה בלה".
היינו אז בשנות העשרים שלנו, תקועים בבסיס של חיל האוויר בקריות ולא ממש מודעים למה שמתרחש במרכז הארץ- שלפחות לי נראתה אז כמו מקום אחר לגמרי. ואז, כמו סימן מהשמיים, קרה הבלתי יאמן- "החברים של נאטשה" התאחדו בדיוק באותה התקופה בהופעה חד פעמית שנערכה במצפה שלם. ככה מצאה עצמה חבורת חיילים מבסיס בצפון, פחות אחד (שלא קיבל שחרור מהחברה שלו), שוכרת חדר באכסניית עין גדי- רק כדי לעמוד במשך כארבע שעות במופע שכלל שירים מכל האלבומים, במה שעד היום זכורה לי כחוויה מעצבת. למעשה, כשאני מחשב אחורה את הדרך קדימה אל היום- ייתכן שבאותה ההופעה החלטתי, כנראה באופן לא מודע, שהעיסוק שלי בעתיד יהיה סביב מוזיקה ישראלית. 


הימים עברו, ארקדי דוכין ומיכה שטרית התאחדו, התפרקו ושוב התאחדו וסביבם נותרו ז'אן פול זימבריס, מיקי הררי וקוזו (שבשנים האחרונות הוחלף בגולן זוסקוביץ)- והנה לפני שנתיים הם בחרו לציין בסיבוב הופעות בניחוח כמעט חו"לי 25 שנים לאלבום שהפיק עבורם מוזיקאלית יוסי אלפנט- "שינויים בהרגלי הצריחה". אלבום שהוא אבן דרך ביצירה המקומית. החבורה שלנו לעומתם, התפרקה באופן סופי- כשאיכשהו נותרתי בקשר אינטרנטי דווקא עם זה שמקומו נפקד ממצפה שלם. מה קרה איתנו בנתיים, 
אתם שואלים? איך שאל שטרית את דוכין באחד מהקטעים ב"בלה בלה"? "השתנית? שמנת? רזית?". 
כך גם היה איתנו: שמנו, רזינו. הכל מהכל, כל אחד בכיוון שלו. כמובן שהלכנו יחד להופעה המצוינת ההיא וכמובן שהיא השאירה אצלנו טעם של עוד, כאשר היה ברור לנו שזה המתאבן להמופע הכי מעניין, מאתגר ומסקרן- זה אשר יתקיים כנראה ב-2019 ושיציין 25 שנים לאלבום הקונספנט "רדיו בלה בלה". 
כנראה? היינו די בטוחים שדוכין את שטרית לא יוותרו על זה.


"החברים של נאטשה" משנים את הרגלי הצריכה, ב"האנגר 11" בתל אביב של 2017. צילום: חן לב

ואכן כך היה. "החברים של נאטשה" עבדו השנה בקדחתנות על מופע גרנדיוזי, מלא צבע ותוכן שהתכנון מאחוריו היה להעלות את "רדיו בלה בלה" כאותה אופרת הרוק שהוא היה אמור להיות. עוד לפני שנקבע האירוע בהיכל מצדה, לא רחוק אגב מאותו מצפה שלם- שם הם הופיעו לראשונה לפני יותר מ-15 שנים, כבר הוקצתה עוד הופעה אחת בהיכל "מנורה" בתל אביב בחודש נובמבר הקרוב ואליה, כמעט מיד, נוספה עוד אחת עוקבת. די ברור היה שהחוויה האמיתית מצפה למטיבי הלכת שיעפילו אל המצדה. נוסף על כך, החזרה הגנרלית שנערכה באופן סודי לחלוטין עוד לפני כן- הבטיחה רבות. התפריט לערב כלל לצד "החברים של נאטשה" המחוזקים בזוסקוביץ, גם רשימת הנגנים ארוכה: עמית הראל- קלידים ואבלטון, עדי דגני- קלידים, אמיר גבירצמן ומרק רוזן- כלי נשיפה, זוהר ברזילי- תופים, יועד ניר- צ'לו, שירה נטיף, הגר מעוז ונינה לוטרמן- כינורות ו-רון בונקר- גיטרה. באלבום המקורי התאספו כמה מטובי אמני ושדרי ישראל כדי לתת את קולם, בראשם אלי ישראלי, שהיה על תקן גיבור העלילה- אבינועם וקסמן. הפעם, מפאת חוסר המקום, תפסו את מקומם של  האורחים ההם אורחים כמעט חדשים לגמרי: נינט, אמיר דדון, עמיר בניון, קובי מרימי, ארינה פופובה וכמובן אי אפשר היה לוותר על מקומו של ערן צור, שהיה למעשה השריד היחיד על הבמה שהשתתף באלבום ההוא כאורח. את מקומו של אבינועם וקסמן, המפוצל לפרדי, הפי, שץ והמתגעגע לליזה, תפס השחקן ליאור אשכנזי. 


החברים ו-א. וקסמן. צילום יחצ': אורית פניני
אז יצאנו לדרך, כשאנחנו מצפים לכארבע שעות של מופע רוק לפנים. ראשון עלה ליאור אשכנזי על הבמה עם "שבע דקות לשש", ואחריו מיד הפציעה כל הלהקה עם "אוטוביוגרפיה" המצמררת- כפתיח למערכה הראשונה בה שולטת דמותו של פרדי. כולם הבינו שעכשיו זה עכשיו, שזה באמת קורה. מיד בו זמנית נשלפו, כידוע בעידן שלנו, הטלפונים הניידים על מנת לצלם את האירוע. שורות שורות של מסכים ריצו בחושך, במקום בו אפשר היה לצפות ולמצוא ראשים של אנשים. 

"מראה שחורה"? הצחקתם את "הנאטשות". הם היו שם קודם, כשהמסכים היו עדיין גדולים ואפילו לא שטוחים. הם אלה שכבר היו על סמים ועל נוגדי דיכאון, כשבישראל השתיקו כל סממנים לחולי פסיכולוגי ונפשי. הם אלה שישנו כל היום, התעוררו מאוחר, נשארו ערים עד סוף הלילה, גילו שעוד יום עבר

שורות שורות של מסכים, וגיטרה אחת של מיקי הררי. צילום: רועי ברנר

אם יש קטע סולו אחד ש"רדיו בלה בלה" מזוהה איתו יותר מהכל, זוהי נגינת הגיטרה החשמלית של מיקי הררי הפותחת את "פרדי על הבוקר"- כמו קורעת את אשמורת הבוקר אל תוך היום החדש. 25 שנים הסולו הזה מחזיק מעמד לא נס ליחו. אנחנו כבר עמוק פנימה. רגע לפני ששוברים את הטלוויזיה, הגיע תור אופרת הסבון שמתחיל משיחת טלפון והופך למונולוג, שבמקור בוצע על ידי מיכה שטרית על רקע הגיטרה של הררי. כאן לקח את ההובלה ליאור אשכנזי עם המונולוג האלמותי שכולל סיפור על יפייפיה מהממת שרצה בהילוך איטי, בירה של גברים וכלב שמזיין טלוויזיה (אם מישהו זוכר את הפרסומת המיתולוגית ההיא...)- כאשר בסופו של דבר הכל מתפוצץ לאינסוף עם "שברי" ו"שיר דעיכה" החותם את הפרק של פרדי בעסק. 

רגע לפני ששוברים את הטלווזיות. ליאור אשכנזי כפרדי. צילום: רועי ברנר
וכל זה רגע לפני שארקדי עובר לעמדת הדי. ג'יי שצצה לה פתאום ונינט עולה לראשונה על הבמה ומתחפשת יחד עם אמיר דדון לפבלו רוזנברג, בביצוע סטייל "היהודים"- שאישית חשבתי שמקלקל את היופי של השיר הכואב הזה. 
מצד שני, אני שמח שהתקשרת. 
כמו לאורך כל המופע הזה, דוכין ושטרית ניהלו דיאלוג על הבמה ועל המסכים- במה שהעצים את הפרדוקס על האופי בו אנחנו בוחרים לתקשר בינינו בעידן המודרני. 


דוכין ומיכה מנהלים דיאלוג בין המסכים. צילום: חן לב










מבלי שכמעט אף אחד שם לב, רבע מופע כבר היה מאחורינו- מה שאמר שהגיע הרגע בו האישיות השנייה של א. וקסמן, הפי, נכנסה לפעולה. המעבר התרחש כאשר "צפוי שינוי" התנגן ברקע, אבל החלק הזה היה המרגש ביותר בהופעה- כיוון שבמקביל על המסך הראשי ריצדה דמותה של מאיר בנאי, שר ומנגן כאילו הוא עדיין איתנו. ללא ספק, המחווה המדהימה ביותר שאפשר לעשות ליוצר ענק שאיבדה המוזיקה הישראלית מוקדם מהצפוי.  

טוב, אז מי לא אוהב את הפי וקסמן? ברור, שאין דבר כזה- כולם אוהבים! אולי יותר מיתר המערכות, מכילה המערכה השנייה על הפי את כמות הלהיטים הרדיופוניים הגדולה ביותר מהאלבום הזה. כשארקדי דוכין מנצח על כולם הבנו שעכשיו הוא כי ההוא הלך. אחר כך יגיע התור של הקוק בצהריים, האקסטזה לקיומות ולחדשות שכולם רואים- אבל אף אחד לא רואה באמת, שיר הנרקומנים שעדיין רלוונטי להיות, שיר הסמים האולטימטיבי האלקטרוני "מעליות" (בביצוע אמיר דדון), ו"אני לא רוקד כשעצוב". נו, אל תרקוד. 







באופן סמלי, תוך כדי כל ההתרחשות על הפי, החלו שמועות על גשם. ברקע מופע הפירוטכניקה הנפלא שהרימו "החברים של נאטשה" באמצע המדבר, החלו להופיע ברקים. בשלב מסוים, בדיוק כשכולם רוקדים כשעצוב, החל גם גשם זלעפות להופיע והוריד את החבורה להפסקה של שעה מהבמה ואת הקהל לתפוס מחסה ברחבי המתחם ובאזור חניית הרכבים. לשמחת מי ששרד את הגשם, החום העז ששר במקום ייבש את בגדיו הרטובים די מהר. לצער כולם, מופע המסכים, התאורה והאנימציה שתוכנן בקפידה ספגו מכה אנושה- כמו גם חלק מכלי הנגינה החשמליים. אז כן, אפשר לומר שמשהו נפגם החל מהשלב הזה בחווית הקהל- אבל מצד שני, אין ספק שהמציאות היא התפאורה הכי טובה. כמו בסיפור של וקסמן, גם כן הדברים החלו להשתבש אחרי שהשפעת הסמים דעכו... 
מופע פירוטכניקה באמצע המדבר. "הנאטשות" בהרכב מלא. צילומים: רועי ברנר

כש"הנאטשות" חזרו לבמה אחרי ההפסקה, דמותו של "שץ" צצה- כמו גם עמיר בניון שביקש לדבר עם הקהל על כסף וסקס. המערכה השלישית נפתחה, עצבנית מתמיד: עם ליאור אשכנזי כדוצ'ה לובש מעיל מנומר ועם ארקדי שנואם מאחורי דוכן ועליו כרזת הבחירות של שץ, אדומה כדם. אחרי ראשית ימי הכוח עלה ערן צור, מי אם לא הוא?, על מנת להגיש את המונולוג על סוטה המיץ. בניון וצור המשיכו בחילופי השירים ביניהם, עד שהגענו לאהבה שמתה- ואת מקום זמר האופרה שגילם דודו פישר באלבום תפס קובי מרימי, המוכשר לכל הדעות. 

מי אם לא הוא? ערן צור, "סוטה מיץ". צילום: רועי ברנר
ואז הופיעה ליזה. הדמות הרביעית. המעגל נסגר בחצות והגיעה ההשלמה. האהבה לא מתה וכולנו נאמר הללויה, במפגן עוצמה בו כל אורחי המופע עלו לבמה.  

לסיום המופע המרהיב הזה נוגן, איך לא, השיר המסיים של האלבום "שגרה". נכון שהאירוע אמנם קצת "התקלקל "באמצע בכל מה שקשור ל"מושלמות"- אבל בסופו של דבר העניק לצופיו חוויה אדירה ובלתי ניתנת לשחזור, כיוון שדווקא ה"קלקול" הזה העניק רובד מציאותי וחם יותר לכל מי שהגיע לראותו. 




שני ההדרנים שנוגנו מיד אחר כך, "מיליוני אנשים" ו"נאמר כבר הכל" הפכו במהלך השנים לסוג של הימנונים לבדידות. מי שצפה במופע מעמדת הקהל ראה שסביבו, שהקהל של הנאטשות הזדקן יחד איתם. הצעירים ביותר היו חבר'ה בני 30 והמבוגרים היו בני 50 ודרומה. די ברור כי אם הלהקה תוציא אלבום חדש ולא תסתפק באיחודים, הדבר יזרים להם מעריצים צעירים וינגיש שוב את החומרים שיצרו בשנות התשעים גם לכאלה שטרם הגיעו לגיל צבא. בנתיים, מדובר בהופעת חובה לכל מי שהרוק הישראלי יקר ללבו. את האפשרויות החד פעמיות שעוד נותרו על מנת לתפוס את המופע הזה, יהיה אפשר למצוא בהיכל "מנורה" בתל אביב, ב-20/11 ולמחרת ב-21/11. אסור לפספס. 

יום שבת, 19 באוקטובר 2019

מסע אל העצמי: ראיון עם יובל מנדלסון, בעקבות "יובל מנדלסון והמסע לפולין"


"המסע לפולין" זהו שם ההרכב החדש של יובל מנדלסון (קלידים: אסף תלמודי, תופים: נדב לוזיה, בס: אור אדרי), שחוברה לה יחדיו בעקבות אלבומו החדש. ארבע שנים עבדו מנדלסון והחבורה על האלבום, כשבאמצע השתלב גם הפרויקט החד "שירים לבלה" תחת השם "יובל המנוול". השנים עברו וסולנה של להקת הרוק הבועטת ז"ל "שייגעצ", הפך בבקרים למורה אזרחות ומחנך, בצהריים לבעל ואב גאה לשניים ובלילות לחיית במה, ובכן- כמה שיותר, כן ייטב. מה שנקרא, "חתרן בלתי נלאה". "מאחורי שתי המילים 'המסע לפולין', יש הרבה משמעות ושליחות. כמו כן צירוף המילים הזה מקפל בתוכו את האובססיה האישית שלי למלחמת העולם השנייה, לנאצים ולשואת יהודי אירופה. הייתי אומר אפילו שזה כמעט הובי שלי", הוא מסביר. "הקיץ, רגע לפני השקת האלבום החדש שלי, יצאתי למסע לפולין עם תלמידיי- מה שגרם לי להיות חבר בלפחות שתי קבוצות 'וואטצפ' תחת השם הזה. בשניהם אגב קורים דברים נפלאים".


יובל מנדלסון ו"המסע לפולין". צילום: עמית כרתא.





יש פה גם סוג של התרסה מטבע הדברים, כמיטב המסורת.

"תמיד הייתי זה שמכוון חצים ויורה אותם. חיפשנו שם לאלבום ואז מישהו זרק לאוויר: 'המסע לפולין', ומישהו אחר אמר: 'לא, זה שם הלהקה!'. באותו הרגע, היה ברור לי שזה השם".

איך הפכתם ללהקה?

"קודם כל, זה האלבום הכי תובעני שיצא לי להוציא- מבחינת משך העבודה ומבחינת הרזולוציות שנכנסו אליהם בשירים ויותר מאוחר בעיבודים.  כשאני ותלמודי הרגשנו שאפשר להיכנס ולהקליט את החומר החדש, חיפשנו בס-תופים וליהקנו את נדב לוזיה ואת אור אדרי כנגני הקלטות. תוך כדי העבודה, נהייתה פתאום הרגשה של להקה. פתאום נהיה לזה שם ועשינו 'אינדי נגב'- ומשם רצנו למועדונים קטנים ברחבי הארץ במשך חודשים, ומכל הופעה הקהל רק גדל".

בינתיים הוצאתם 4 סינגלים, כולם מלווים בקליפים וחלקם מעל ל-6 דקות. מה קורה פה?

"החלטתי שאני לא כותב את השירים שלי עם סטופר ושיש צורך במקום להעמקה, שום דבר לא בוער. זה לא זבנג וגמרנו, זו כאמור להקה עם אורך רוח- כיאה לשמה. לגבי הקליפים, צריך להבין שהפורמט של הדיסק מת. אז נכון שנדפיס כמה מאות עותקים של דיסקים, כי גם לי אישית זה חשוב, אבל זו הדרך היחידה היום להתרומם מעט, לחדד ולמקסם את האמירה בים של טירליון שירים שיוצאים בכל חודש. זה עוד חלק ביצירה, שאני מאוד אוהב, שמאפשר לומר עוד משהו על דרך המשחק, הסיפור, הבימוי והתסריט".






מלבד השירים החדשים ("הזיפת של יום שישי", "סיפור פשוט" ועוד), שירי יובל המנוול (כמו "רצח רבין", "גוף האדם"), לא נפקד בהופעת ההשקה שהתקיימה במועדון הבארבי בתל אביב בתחילת חודש ספטמבר גם מקומם של שירי להקת "שייגעצ'" כמו "מרלין מונרו" ו"אבא עורך דין". זאת כאשר השירים בוצעו על ידי המקור, בסוג של אירוח נוסטלגי. "לא מדובר באיחוד, כי אם באירוח", מצנן מנדלסון את האווירה. "להקת 'שייגעצ'' התארחה בהופעה הזו, אירוח של אלופים, וזו הייתה הפעם הראשונה שלנו יחד שוב אחרי 8 שנים בערך. המחווה הזאת שלהם מאוד משמחת אותי. כמובן שאני הצעתי את הרעיון, אבל זה לא מובן מאליו שהם אישרו אותו. החזרה הראשונה שהייתה לנו נשמע פגז מהרגע הראשון, כאילו הזמן לא עבר. מה הלאה? אלוהים גדול".



מחווה משמחת "השייגעצ'" במאה הקודמת. תמונת יחצ' באדיבות הויקיפדיה.


חלק לא קטן מהשירים החדשים, שלא לומר רובם, מתעסקים בהוויה הנוכחית של מנדלסון- כולל היותו מורה. בקליפ ל"סיפור פשוט", הוא אף הגדיל לעשות ולא רק ששיתף כמה מתלמידיו בקליפ אלא שגם סיפור העלילה מפגיש אותו עם בן דמותו הנער מלהקת 'שייגעצ'. "אני כותב מתוך אמונה שככל שאהיה יותר ספציפי יותר ויותר, אנשים יוכלו להזדהות עם השירים שלי", הוא אומר. "זה מין פרדוקס כזה: כשאומרים דברים כלליים על אמונה, אהבה וכו', אי אפשר לשים בזה את השיניים. לעומת זאת כשאני כותב על עצמי, אנשים אומרים שזה מזכיר להם את עצמם או מישהו שהם מכירים".





איך מרגיש היום השייגעצ' מפעם?

"הכבד לא כמו שנתנו לנו אותו בהתחלה. האמת היא שלא מזמן עשו לי בדיקות והתברר שיש לי כבד שומני, אז אמרו לי: 'אל תגזים חביבי'. אני יכול לומר בגאווה, שהקהל שלי היום מורכב עדיין ברובו מחיילים ותיכוניסטים, זה היה אז והיום זו המתנה הכי יפה שמוזיקאי יכול לקבל. ככל שעובר הזמן, זה הופך ללא פחות ממדהים. אני באמת כבר סוס זקן. אני אבא לשניים- יש לי תינוק בן חצי שנה, גודלו ככיכר לחם, אבל מתברר שאני עדיין כותב שירים שמדברים לחבר'ה הצעירים. זה לא שאני עושה מאמץ להגיע אליהם ויצא שזה מצחיק, כי ביום יום מצאתי עבודה שאני כל הזמן בסיג ושיח עם חבר'ה בני 16-17".






קישורים לדרך:

1. חן לב, המנוול: יובל מנדלסון המציא את עצמו מחדש עם תקליט ילדים לא קונבנציונלי, מתוך אתר מעריב און ליין, 01/03/2017
2. חן לב, א-שייגעצ: יובל מנדלסון על אלבום שירי הילדים "שירים לבלה", גרסת "מבין השורות".

קישורים נוספים:

1. עמוד היוטיוב של יובל מנדלסון
2. עמוד הפייסבוק של יובל מנדלסון 


"א-שייגעצ'": יובל מנדלסון על אלבום שירי הילדים "שירים לבלה" (01/03/2017)

יובל מנדלסון מוכר יותר ככוח המניע מאחורי להקת העבר "שייגעצ'" וכסולנה הפרובוקטיבי. במהלך השנים הוא לא זנח את המוזיקה, אך במקביל למד תסריטאות ב"סם שפיגל" ואף מצא את עצמו כשחקן (בין השאר ב"מישהו לרוץ איתו", "חתולים על סירת פדלים"- אותו גם ביים, ו"החדש של עמרי גורדון"). בשלב מסוים, תדמית הרוקר ששותה כל הלילה וקם אחרי הצהריים, כבר לא התאימה לו. לפיכך, אחרי שהשלים תואר במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה, הוא החליט לחזור לבית הספר "בליך" בו למד- הפעם כמורה לאזרחות. כן, מה ששמעתם. "הרגשתי שאני צריך משהו קבוע ויציב, ובמובן הזה אני יותר שמרן ממה שיכולתי להודות. מצד שני מרגע שזה קרה, וזו השנה השנייה שאני עושה את זה, זמן נהיה מצרך יקר בשבילי- ולכן הספקתי לעשות הרבה יותר דברים בזמן הפנוי בו אני לא מלמד", מדייק מנדלסון.

לפני כשנה הוא גם הפך לאביה הגאה של בלה, שנה אשר במהלכה הופיע בתוכנית של גורי אלפי בערוץ 10 ומדי פינה חשף שיר חדש שכתב לבתו הפעוטה. שיר ועוד שיר הפכו לאחרונה לאלבום החתרני לילדים בעיבוד מוזיקלי משותף לו עם אסף תלמודי ומיקי ורשאי- ותחת השם: "יובל המנוול- שירים לבלה". באלבום יש תשעה שירים עליזים וחרוזים על חגים וחיות, עמים וארצות, מחלות ומלחמות- אשר לכל אחד מהם צולם קליפ במטרה ליצור סוג של קלטת ילדים אינטרנטית. "הפערים בין מה שעשיתי בעבר, לבין האלבום הזה הם לא כאלה גדולים: 'שייגעצ' היה שם די קולע ללהקה שהייתה לי אז ו'יובל המנוול' זה שם די קולע לפרויקט החדש שלי היום", אומר מנדלסון. "זה לגמרי לא אלבום ילדים קונבנציונלי: זה תקליט פרחחי, הייתי קורא לזה אפילו 'שייגעצ''- הדור הבא'".  

ממש האיש ללמד אזרחות בתיכון.

"למה לא, למה לא? לדעתי אני דווקא אזרח מהטובים של המדינה: פעיל, פורה ומשלם מיסים באדיקות. נכון שיש לי בעיה של דו"חות חנייה, אבל מעבר לזה לא דבק בי רבב. פוליטיקה ואקטואליה הם שני דברים, שתמיד עניינו אותי ושתמיד היה לי חשק לדבר עליהם- וזה נכנס לא פעם לשירים שלי, וגם במקרה הנוכחי. מקצוע האזרחות מאפשר לי לקיים שיח עשיר ומגוון על מה שקורה במדינה שאנחנו חיים בה. חוץ מזה כשאני בא לכיתה אתה יכול לתאר לעצמך שזה לא עוד מורה שנכנס לכיתה".


עטיפת האלבום. צילום: נטלי קוסקי.


את "שירים לבלה", כתב מנדלסון במשך כחודשיים בלבד והקליט אותו עם אסף תלמודי בתוך ארבע שעות בלבד ("עם עצירה קטנה לפרוזן יוגורט"). את האלטר אגו "יובל המנוול", אפשר לראות כאנטיתזה ל"יובל המבולבל"- כאשר "מבולבל" הוא הכינוי האחרון שאפשר לכנות בו את האיש שמאחוריו. "הרבה שנים חתמתי על מיילים ככה וזה הלך קדימה משם", מספר מנדלסון. "'יובל המנוול' הוא הילד הזה שצועק: 'תראו המלך עירום, רואים לו את הבולבול!'. אני כבר חושב על לעשות אחת לכמה זמן אלבום נוסף תחת השם הזה. למשל: ''יובל המנוול'- שירים לחג המולד', ''יובל המנוול'- תעופה וימאות', 'חקלאות בשדה', או מה שזה לא יהיה".

בין השירים אפשר למצוא גם את "המנדלסונים הקדומים", שיר די מוזר על טיול שורשים מאולתר ברומניה שערכת יחד עם כל משפחתך בעקבות אביך שנפטר מסרטן.

"בשיר החצי מפוברק וההיתולי הזה אני מסביר לבלה מי היו אבותיה וממה כל אחד מהם מת. סבי מוריס למשל, מת מאבנים בכליות כשאבי היה בן 5. היום כבר לא מתים בגלל דברים כאלה, נכנסים למכונת לייזר ומעיפים את זה- אבל אז זה היה סיפור. הומור עבורי זה נשק וכלי דרכו אני יכול להתמודד עם דברים קשים, שהאלבום הזה מלא בהם".

קלטת ילדים קלאסית, כמו שאומרים.

"המנגינות שמלוות את כל הטקסטים הן מעיין מראה הפוכה ביחד לתכנים הללו. דרך לחנים נעימים, מתוקים, קליטים ודביקים אני יכול לא רק לומר את הדברים אלא גם להגיע להמון אנשים ולהשמיע להם את זה".

איך אשתך והבת מגיבות?

"שתיהן מתות על זה ושומעות את זה בלופ, ברמה שזה הפך כבר למוגזם ואני מבקש מהן לשים משהו אחר. בלה מאוד אוהבת את המוזיקה, רוקדת וזזה עם זה. בגילה היא עדיין לא מבינה מה הולך שם בקטע הטקסטואלי".

הקליפים לשירים, צולמו מול ילדים. במציאות כבר יצא לך להופיע בפני ילדים כ"יובל המנוול"?

"בהחלט, והם הסתכלו עליי ועל הנגנים בהשתהות של 'מה נחת עלינו לעזאזל עכשיו?'. זה היה מעניין ולא פשוט, אבל למרות הבדיחות שעברו מעל הראש שלהם- הם הרגישו בחיישנים שלהם שהם נמצאים באירוע חד פעמי, אליו ההורים שלהם לא ייקחו אותם ועוד לא לקחו אותם. לדעתי שזה נפלא, יוצא דופן והגיע הזמן שגם יהיה מזה. אם רוצים ללכת לפסטיבל או ל'דיג דיג דוג' או ל'ציפ ציפ צופ', אז בבקשה- יש את זה בשפע. אבל ימי שרוצה אחרת מוזמן לבקר במגרש המשחקים של 'יובל המנוול'. אני מבין שקהל היעד של הדבר הזה עשוי להיות מצומצם. נו, בסדר".

מה עם הופעות?

"אני ממשיך להופיע כרגיל עם גיטרה וכל הרפרטואר שלי, כשלאחרונה אני מכניס גם כמה מהשירים החדשים. ההופעה הקרובה שלי תהיה ב-2.2, בקפה ביאליק בתל אביב. הופעה של 'יובל המנוול' כרגע צפויה רק במסגרת 'יום הילד', שייערך ב-24.2 בדגניה ב'- אבל לדעתי גם החברים של דגניה א' מוזמנים".


(פורסם לראשונה במדור התרבות של "מגזין מעריב", 01/03/2017)

קישור לדרך-


יום שישי, 4 באוקטובר 2019

"מלך הבלוז", הם קוראים לו: ראיון עם רוני פיטרסון (06.11.2009)



בנובמבר 2009 הגיע רוני פיטרסון ז"ל, האיש והגיטרה, אל פאב האלפנט בקריות למופע אקוסטי חדש עם שיריו של בוב דילן. לצורך כך ראיינתי אותו בקצרה על הבלוז, הקשר שלו לארץ והיותו סוג של נספח תרבות בעת הופעותיו בחו"ל. כמעט בדיוק עשור אחר כך, הוא הלך לעולמו ודבריו כאן מעוררים צמרמורת. עולה לאתר לזיכרו.

מאז 1987, עת בחר שלום חנוך בו ובאחיו ריי כנגני החיזוק למופעו 'רק בן אדם', נמצא רוני פיטרסון בפסקול המוזיקה הישראלית המלווה את חיינו. פיטרסון, יליד גרמניה, שיתף פעולה במהלך השנים עם טובי האומנים בארץ כמו רמי קליינשטיין, ריטה, ירדנה ארזי, מאיר אריאל יובל בנאי, מיכה שטרית ואפילו עם אייל גולן בלהיט "דמעות", מתוך האלבום "חייל של אהבה". למרות שאצל שלום חנוך הוא ניגן בעיקר רוק, הבלוז תמיד זרם בדמו של פיטרסון, כשלצד הופעות עם הרכב משלו גם אירח נגני בלוז רבים מחו"ל וייצג את המדינה בפסטיבלים שונים בעולם. 

פיטרסון הוציא שלושה אלבומי אולפן מקוריים, וכן אלבום בשם "רוני פיטרסון וחברים"- שכלל עיבודי בלוז לשירים ישראלים מוכרים בביצוע האומנים המקוריים שלהם. לאחרונה, מלווה בזיו הרפז, הוא מעלה מופע בלוז אקוסטי מיוחד משירי בוב דילן ומחר הוא יגיע עם המופע אל פאב האלפנט שבקריית חיים. "הבלוז הוא הבסיס להכל", אומר פיטרסון. "הוא בא לפני הרוקנ'רול ולפני ג'אז, והוא השורשים האמיתיים של כל מוזיקה. זו מוזיקה טהורה שמדברת מכל הלב".

רוני פיטרסון בהופעה. צילום: יח"צ


כינו אותך לא פעם 'מלך הבלוז המקומי', ועמוס אורן אפילו כתב עליך שאם הבלוז היה דת- אתה היית האפיפיור במקדש התהילה. עד כמה אתה רואה עצמך כשליח הבלוז בארץ ועד כמה הבלוז מתאים אלינו?
"בעצם עם העלייה שלי לארץ ב-1991 נאמר עלי, שהבאתי איתי גם את הבלוז והפכתי אותו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה כאן. אני מופיע עם הלהקה שלי בכל הארץ, מנסה להביא את הבלוז לכל הקהלים ובנוסף גם מביא אמני בלוז ידועי שם מחו"ל לחלוק איתי במות. הבלוז הוא מוזיקה שמדברת לכולם, בעיקר כאן עם כל קשיי היום יום. זו מוזיקה של הישרדות והתמודדות, ואת זה אנחנו הרי חווים כל יום, לא?".

אתה נמצא איתנו כל כך הרבה שנים. עד כמה אתה מרגיש ישראלי ועד כמה אתה מוצא את עצמך חלק מההסברה הישראלית כשאתה מופיע בחו"ל?
"כאן נמצאים אשתי וילדי. אני ישראלי, זו הארץ שלי וזה הבית שלי. כשאני מופיע בחו"ל מגיע להופעות שלי גם קהל מקומי ולא רק קהל ישראלי, כי המופע שלי הוא באנגלית. אני עוזר למדינה לייצא תרבות ואיכות ובעצם ההופעה שלי הקהל שם מבין שישראל זה לא רק מה שרואים בטלוויזיה- יריות ופיגועים".

מה מיוחד מבחינתך בשירים של דילן?
"אני אוהב את בוב דילן, ולדעתי הוא הכותב הכי טוב בכל הזמנים. הוא אמיתי והמילים שלו מדברות אלי כאילו שכתבתי אותן בעצמי ואני מזדהה עם כל מילה שכתב. חוץ מזה, כל אוהבי המוזיקה אוהבים אותו".

מתי נחזור לשמוע אותך עושה רוק?
"אני מנגן רוק וגיטרות חשמליות כל הזמן, גם עם שלום חנוך- איתו יש לי נישואים ארוכים. הרוק הוא חלק בלתי נפרד ממני".

רוני פיטרסון- מחווה לבוב דילן, מחר (7/11), פאב האלפנט, קריית חיים בשעה 21:30. 


(הראיון פורסם לראשונה במדור התרבות של מקומון "זמן חיפה", 06/11/2009)