עדיף שם טוב- על אלבום האוסף המיוחד של שם טוב לוי

צילום: ז'ראר אלון

חברת NMC ממשיכה באחד מהפרויקטים המבורכים שלה להנצחת יוצרים ישראליים משובחים ומוציאה אלבום משולש ובו המיטב של היוצר והזמר, מענקי המוזיקה הישראלית, שם טוב לוי. אוסף אשר הוא עצמו עיצב ובחר את שיריו- מכמעט כל התקופות ובצורה כרונולוגית. לוי, זוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים ושני פרסי אופיר (על "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" ו"בית"ר פרובנס"), שילב בתבונה בין האינסטרומנטלי (למשל, "ריקוד ההוביטים"- המוכר כנעימת תוכנית הרדיו "ארבע אחרי הצהרים", ו"טווס הזהב"- שזכה אף הוא להיות נעימה ישראלית מוכרת) לבין הטקסטואלי ("התעוררות", "סיפור של יום", "שובי לביתך", "דון קישוט", "יכול להיות שזה נגמר" ועוד ועוד), בין המוכר לבין הכלל לא מוכר, בין שירים ששר לבדו ובין כאלה ששר עם חברים ("הידעת את הדרך" עם אפרים שמיר, "באה המוזיקה" עם ארקדי דוכין או "דון קישוט" עם אריק איינשטיין)- משירי להקת "קצת אחרת" דרך אלבומי הסולו ופרויקטים אחרים כמו "צליל מכוון", "אלבום משפחתי" עם גרוניך, "ששת", ועד לנעימות שכתב לסרטים כמו "כיכר החלומות", "הקיץ של אביה", "הגמל המעופף", "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" ו"בית"ר פרובנס".

דווקא מקומם של שני אלבומיו האחרונים, בהם מלווה אותו האנסמבל המעולה שקיבץ את נגניו כמו בפינצטה, נפקד באורח פלא. בעיקר לנוכח העובדה שמופיעה כאן הגרסה המקורית של לוי ל"העיר" של קוואפיס- שלטעמי היא הרבה פחות חזקה מאשר זו שיצר עם האנסמבל.

אפילו אם יש כאלה שלא יכירו את הקלאסיקות המרטיטות שיש באוסף הזה, וודאי אין אחד שלא יצטמרר מהנעימה הראשונה שלוקטה לכאן היישר מפסקול הסרט "בית"ר פרובנס". מומלץ לכולם.

שם טוב לויב, "המיטב", NMC, 2012.    

שמש, לך מצפים- על אלבום הבכורה של "סאן טיילור" Like the tide

צילום: ניר גייגר

ארנון נאור, המוכר יותר כ"סאן טיילור", חזר ארצה לפני כשלוש שנים בלונדון- וכעת הוא מוציא את אלבומו הראשון, Like The Tide, בהפקה מוזיקלית משותפת לו ולאודי אחיו. מסביב לגוון האקוסטי של שיריו, לוקטו הנגנים גל בינימין החיפאי, יעל שפירא (אחותה של מיכל וכמובן חיפאית בעברה), הבסיסט המחונן דניאל ספיר, גליה חי ואבנר קלמר (צמד נגני כלי המיתר מהכישרוניים שיש לנו בארץ כיום)- כאשר נאור ואחיו מנגנים על הכלים העיקריים. זהו אלבום מהורהר ששם את עיקר הדגש שלו על טקסט כנה, ופחות על איך למשוך את האוזן של המאזין המקרי- ולפיכך הוא מוקפד מאוד מבחינה מוזיקלית ואין בו שירים קצביים. כך למשל Fatherland- המתמקד בתחושות שמקווה בכל בוקר יקום איש טוב יותר, הוא אחד השירים "הכבדים" כאן, ו-Fay הולך על מטאפורות מציאותיות חזקות (כמו "שום אזעקה לא יכולה להיכנס לראשי היום/שום צליל לא יכול להיתקע בראשי היום").

מנגד, זו בדיוק נקודת החולשה של נאור באלבום הזה- לגמרי לא ברור לאן הוא רוצה לנווט את עצמו: האם יש לו מחשבות על לחזור לחו"ל או שמא הוא קבע את מקום מושבו בישראל? בוודאי שאם התשובה השנייה היא הנכונה עבורו, ולו רק לרגע, לאיזה קהל בדיוק הוא פונה? אין ספק שאם שפת האלבום הזה הייתה עברית, היה לו הרבה יותר קל לגשת לקהל המקומי וכמובן גם להתברג ברשימות השמעה רדיופוניות כאלה ואחרות.

מצד שני, די ברור מדוע נבחרה תמונתה של הבלרינה הרוסייה המפורסמת אנה פבלובה להיות מודפסת על עטיפת Like the tide- בדיוק כמוה, גם בשיריו יש קורט של סיפורי רפאים וכמובן את אותה העוצמה שבמבט ראשון נראית דווקא כמשהו עדין ושברירי.

Like The Tide, סאן טיילור, "היי פידליטי", 2012.      

לשמיעה ולהורדת האלבום לחצו כאן.

סוף העולם בלוז - על אלבומו של איתי פרל, "מסע בלוז" של איתי פרל

צילום: רוני פרל

איתי פרל סבב את הארץ במסע ההופעות הראשון שלו וגילה בה מקומות אנושיים הנסתרים מהעין, בעיקר בקצוות הארץ: בצפון (בו גדל כילד) ובדרום. עוד לפני ה"מחאה החברתית", הוא כבר גיבש לעצמו שירי מחאה וחיכה לרגע הנכון. אחרי שני אלבומי סולו ואלבום משותף עם דנה ברגר ("הנה באתי הביתה"), הוא גם הבין שהדרך הכי טובה להלחין אותם היא בעזרת הבלוז. כך נולד לו "מסע בלוז", שיצא לאחרונה- ועוד לפני כן גובה במסע הופעות ארצי נוסף. באלבום אגב, מתארח בכל שיר גיטריסט אורח וביניהם: תמר אייזנמן, עוזי רמירז, אדם בן אמיתי, אהרוני בנארי ויניב דדון. והשירים? באופן מרתק, הצליח פרל לתת לכל אחד מהם שם שיתמצת את עניינו במדויק. למשל, הוא מתחיל ב"אין לאן ללכת בלוז", שיר שמשלים עם המציאות- ובאותו הזמן מתנגח איתה. לאחר מכן, הוא מפציץ עם "לא בידיים שלך" (מגובה באייזנמן)- כנראה שריד רוקי שהתאים לכאן. את הבלוז היותר כבד מבחינתו (בכל זאת, לכל אורך האלבום מדובר בבלוז ישראלי עם קריצה), פרל מתחיל מהשיר השלישי (מצטרף אליו עוזי רמירז) בו הוא שר על היותו "אזרח סוג ז' במדינה סוג ב'", בה "המתוקה שלי מרה והטיפה המרה עושה מתוק". השיר הבא הוא שיר קאנטרי- בלוז, בו יורד פרל "דרומה" יחד עם דויד פרץ הבאר שבעי המצויד במפוחית ובגיטרת דוברו (העלאה שנוספה לשיר ולא הוקלט לייב עם השירה)- תרתי משמע. "מסע בלוז" נחתם ב"חוץ מלתפוס אותך עשיתי הכל כמו שצריך" הנוגה, כשבאמצע משובצים "הבלוז לחילוני החרד", "זה לא נורא זה רק הסוף שלך" (עם השורה המבריקה: "ועוד אין לך שלושים, אבל קשה לך להרדם"), "ת'מבין מה אני אומר" (שיר על יוקר המחייה והפיחות באנשי עבודה אמיתיים) ו"נמשך אלייך" (שיר אהבה שיכור). יותר מהכל, כל שיר ב"מסע בלוז" דורש מרחב מחייה משלו- ולכן ישמע טוב יותר על הבמה מאשר בתוך מסגרת של דיסק. מנגד, פרל עשה כאן עבודה טובה מאוד מבלי להתפשר על מילים ולחן. מומלץ גם לכאלה שהבלוז רחוק מהם.

"מסע בלוז", איתי פרל, "התו השמיני", 2012.
 לשמיעה ולהורדה (בתשלום) לחצו כאן.