יום רביעי, 25 בדצמבר 2013

לבד לבד- וביחד, לבד: אלבום בכורה לדורין לוי

דורין לוי. יצאה מהמשבר והתחילה לנשום. צילום: איתן שפירא

את אלבום הבכורה של דורין לוי ,"Underwater"- אותו הפיקה מוזיקלית יחד עם בן זוגה איתן שפירא, פותח הקטע "There For Me" שכולו מנטרה אחת באנגלית: "אין שם שום דבר בשבילי". "מי שמתעמק במילים יכול להבין שיש משהו עמוק מאחוריהן", אומרת לוי שתופיע ממש הערב (25.12) על במת ה"אוזןבר" התל אביבי. "כל השירים באלבום החדש, נכתבו במהלך משבר אישי שעברתי ובגללו כמעט ולא יצאתי מהבית, ואחר כך הייתי כמה חודשים בהתאוששות נפשית".

מה זה היה, פתאום באמצע החיים?
"בחיים יש כל מיני תקופות, ובדיעבד אני מרגישה שזה תהליך שהייתי חייבת לעבור עם עצמי. כל מה שיכולתי לעשות היה לכתוב ולכתוב ולכתוב, וזה מה שעשיתי בכל אותן הלילות... שם האלבום, "מתחת למים", זאת מטאפורה למצב שהייתי בו- מצד אחד חופש יצירתי גדול מאוד ומצד שני קושי עצום לנשום. כמו בכל משבר, היופי שיוצאים ממנו מחוזקים- ועוברים לדבר או לתהליך הבא". 






 עוד לפני יציאתו של הסינגל הראשון שלה, "New Lover", דורין לוי, שנולדה בארץ וגדלה בקנדה, הייתה עסוקה בלעשות. ביקורות רבות וטובות נכתבו על הופעתה מעל במת פסטיבל ה- SXSW היוקרתי, שירה "There For Me" נכנס היישר לפלייליסט של ה- BBC 6, בתוכניתו של טום רובינסון, וכן לפלייליסט של MTV, כשעוד לפני שחרורו הרשמי הוא קיבל בתוך מספר ימים עשרות אלפי צפיות ביוטיוב. פרט לכך, לוי הופיעה בשבוע האינדי בטורונטו, הגיעה למקום השני בטקס פרסי ה-OZ האוסטרלי, התקבלה לוועידת ה-MAD של "גלובס", הופיעה בפסטיבל CMJ היוקרתי בניו-יורק, ובנוסף ענקית האופנה והגלישה QUIKSILVER שילבה את "There For Me" בפרסומת לקידום תחרות גלישה עולמית בצרפת עם מיטב הגולשים בעולם. בארץ אלבומה נבחר בתור אלבום השבוע ב-103FM והשיר השני שהוציאה לרדיו,
"Cow Boy Fest", הפך לשיר השבוע ב-88FM. "האלבום שלי עבר המון גלגולים במשך מעל לשנתיים. עוד לפני כן עבדתי על אלבום אחר לגמרי והספקתי להקליט 4 שירים עם הלהקה שלי, אבל אז נכנסת לשלב ההוא בחיי והכל השתנה כאמור".




איך נבנה האלבום?

"אחרי כמה חודשים שעבדתי עליו לבד, איתן הצטרף להפקה המוזיקלית והעלינו בכל פעם סאונד ושכבה חדשה. כשרצינו להכניס לתוך זה כלים מוזיקליים, הבאנו מישהו אחר מהלהקה שלי- אם זה גלעד מאירי הגיטריסט או אבי חזות הבסיסט. בהתחלה היה מדובר באלבום כפול עם 22 שירים: הראשון יותר אלקטרוני והשני להקתי. בסופו של דבר הבנתי שנכון יהיה בתוך התחלה להוציא אלבום אחד, ואחרי כל זה- אני מרגישה שלמה עם התוצאה הסופית ומאוד כיף לי לשתף אותו עם העולם".




לאיזה שיר את הכי מחוברת מכל 12 הקטעים?

"ל-"Lenyrose", שבקרוב גם ייזכה לקליפ מיוחד. עבדנו על הקליפ הזה במשך 8 חודשים והוא יצא ממש סיפור קולנועי קטן, בבימוים של לביא שרון וניל כהן. השיר עצמו הכי מייצג את האלבום ואת התקופה הזאת מבחינת כל מה שאפשר להגיד והוא מסוג השירים שבא ברגע אחד בחמש לפנות בבוקר".


ספרי על הגאדג'ט הקטן שצרפתם ל-500 עותקים של "Underwater", קטע מוזיקלי קצר אחד ששומעים כאשר פותחים את העטיפה של האלבום.
"זה התחיל מחלום שזכרתי, על זה שפותחים את האלבום שלי- והוא משמיע מוזיקה. התחלתי לברר איך אני עושה את זה, ועלה הרעיון של כרטיס מוזיקה קטן עם רמקול. הגעתי עם זה עד לסין, שם כולם מייצרים היום ומצאתי מישהו שהיה יכול לבצע את זה".

עושה חיל מסביב לעולם, ועכשיו גם אצלנו. צילום: איתן שפירא
 
ההופעות שלך, עד כמה הן נאמנות לאלבום?

"בדרך כלל אני ואיתן מופיעים לבד בחו"ל עם פד תופים, מכשיר קטן מגניב מאוד שלתוכו אנחנו מקליטים את התוספות שאנחנו צריכים- ולוקחים אותו בתוך מזוודה לכל הופעה... אני מנגנת על סינטי ואנחנו גם נעזרים מין הסתם במחשב. הופעת ההשקה תהיה מיוחדת, לא רק כי ננגן את האלבום כולו בהרכב מלא- אלא גם לראשונה עם תופים אמיתיים וזה הולך להיות מאוד מעניין".


עטיפת האלבום


דורין לוי במופע השקה ל"Underwater", מועדון ה"אוזןבר", תל אביב- 25/12.

לינקים נוספים:
1. האתר של דורין לוי- http://dorinelevy.com/category/news/
2. עמוד היוטיוב של דורין לוי- http://www.youtube.com/user/Dorinelevy?feature=watch

יום שני, 23 בדצמבר 2013

הסוד של אדם: 25 שנים לאלבום "סוד" של אדם- ראיון


עטיפת האלבום "סוד".


כשמתקשרים לאדם, מיד עונה למתקשר חידוש לשירם של רמי קליינשטיין וריטה- "בוא". אחרי כך וכך צלצולים, אדם כבר עונה בעצמו. זה זמן טוב? אני שואל אותו. "זה זמן מצוין", הוא עונה, "אני בנסיעה בדרך לפגישה ולצילומים לכתבה בערוץ 10".

 
לא, לא טעיתם. בימים אלה הזמר אדם (חיים כהן, אם תרצו) עסוק בטירוף. לצד קידום השיר החדש שהוציא, "הדברים הכי פשוטים" (שכתבו לו נועם חורב ותומר הדדי והפיק מוזיקלית רפי קריספין) הוא יעמיד הערב
(23.12) הופעה מיוחדת ב"זאפה" הרצליה שתציין 25 שנים לאלבום הבכורה שלו- "סוד". אלבום אשר כמעט בין לילה הפך אותו מבחור חיפאי שמחפש את עצמו בתל אביב, לאליל נוער ונערות. עם שירים שכתבו לו יזהר אשדות ואלונה קמחי (כמובן שיר הנושא, "מצטער", "שקיעה אחת", "אין מוצא"- שאת מילותיו כתב יואב גינאי, "נוסע רחוק", ואפילו "זריחה על המדבר" שחודש במהלך השנים על ידי אשדות עצמו) הוא מצא עצמו הופך מחיים כהן ל"אדם".

לאחרונה הוא עזב שוב את חיפה, אחרי שניסה להשתקע בה אמנותית- אך ללא הצלחה. "מאז 2007 ועד 2013, הייתי פעמיים חיפאי", מספר אדם. "בפעם האחרונה עזבתי מאותה סיבה שעזבתי בפעם הראשונה... רציתי להיות חיפאי, כי המשפחה שלי גרה בחיפה ובכלל אני אוהב את העיר הזאת, אבל מעולם לא חשבתי לעשות את זה על חשבון המקצוע שלי. ניסיתי בכל דרך אפשרית שחיפה גם תהיה מקום שאוכל לעבוד בו. ברור שלא היו לי מחשבות להופיע בעיר ערב-ערב, אבל היו כל מיני תוכניות ומגעים עם העירייה לפרויקטים שלא הגיעו לכדי מיצוי או אפילו התחלה של משהו. בחצי השנה האחרונה שלי בעיר, קיבלתי טלפון מהלשכה של יונה יהב בו מסרו לי שהוא מבקש שיפגשו אותי וישלבו אותי בעשייה החיפאית. אז עברתי מאחד לשני, ונפגשתי גם עם מנכ"ל מתנ"ס הדר שהוא איש מקסים מאוד, אבל כולם היו בראש אחר משלי. הוא למשל סיפר שהתכנון הוא לפתוח משהו בעוד שנתיים במקום קולנוע 'ארמון' המיתולוגי- אבל ביקש שאהיה על תקן מביא רעיונות לאיך להזיז את הדבר הזה. חשבו עליי על תקן יזם ולא על תקן מפעיל, וממש לא באתי לפגישות הללו בשביל זה. הצעתי לפתוח בית ספר ודברים כאלה, אבל כלום לא קרה מזה. בועז כהן מ'כלבו', ששמח שהגעתי לעיר, היה עצוב עוד יותר שעזבתי ותהה בעיתון איך יכול להיות שבמשך שלוש השנים שגרתי בחיפה אף אחד לא מצא את האפשרות לתת לי אפילו הופעה אחת. כולם ידעו שאני שם, אבל לא השתמשו בי. ולכן, בשלב מסוים נמאס לי להיות חיפאי שעובד כל הזמן בתל אביב".



עכשיו זה עכשיו, אבל אני מנסה להבין מאיפה אדם התחיל ומבקש להחזיר אותו 30 שנים לאחור. "בוא נסגור עם 27, עם זה אני יכול לחיות...", הוא אומר חצי משועשע וחצי ברצינות. "30 זה כאילו וואו... יודע מה? נגיד 27 ותכתוב 30".

אדם (53, אבל ב-1.5 יש לו יום הולדת אז אל תשכחו להגיד לו "מזל טוב") בכלל רצה להיות שחקן תיאטרון. את רוב חייו אז, הוא העביר בחיפה. במקביל לחלומות הבמה הגדולה- למד ריקוד אצל אדם ז"ל ואילנה פסטרנק, ואפילו היה שחקן כדורסל במכבי הר הכרמל ("היום כשאני חושב על זה, זה נראה לי הזוי"). "אבי ניהל מפעל בעכו והיו לי תקופות לסירוגין שם ובחיפה", משחזר אדם. "מאוד לא אהבתי את השינויים הללו וביקשתי בגיל התיכון לגור לבד בחיפה בעיקר כי שיחקתי בתיאטרון 'סדנה', שהיה שלוחה של תיאטרון חיפה. עשינו הפקות, ושם למדתי תיאטרון יותר מבכל מקום אחר שניסו ללמד אותי את התורה הזאת- כולל ב'בית צבי'".

הסיכום היה שהילד יגור בחיפה בדירה שהאב יממן, ימשיך עם התיאטרון והכדורסל- אבל במקביל ילמד בבית הספר ה-מקצועי החיפאי של אותה התקופה, "בסמ"ת". "אמנם נרשמתי למגמת מכונאות רכב, אבל בשנתיים הללו אפשר מספר הפעמים שראו אותי שם היה מועט ביותר".

את השמינית הוא כבר עבר בבית הספר "מישלב" בקריית אליעזר, "שהיה יותר קרוב לים, אז זה היה עבורי ממש טוב וקל יותר". ואז הגיעו החלומות. "לא הייתי תלמיד מזהיר, כי איפה שלא עניין אותי בחרתי לא להיות. מה לעשות שלא הצליחו לדחוף לי בכוח לפה מקצועות כמו פיזיקה ומתמטיקה. מצד שני בלעתי בשקיקה תנ"ך, היסטוריה, לשון ואנגלית. הייתי תלמיד טוב, אבל לא כזה שמשקיע לחלוטין. הראש שלי היה כל הזמן במחשבות על איך להתחבר לבמה".

לא היה בכך באיזה שלב הלהט לשיר?
"לא חשבתי לרגע לשיר, כולל עד הרגע הזה... מיד אחרי הצבא, פניתי לתל אביב- לכיוון 'בית צבי'. ושוב אבי עזר לי לממן דירה, הפעם בבני ברק. אני חייב להודות ש'בית צבי' של 1982 היה נוקשה ביותר. נוסף על המסגרת של לעשות רק תיאטרון, הייתי חייב לעבוד כדי לממן את חיי. אולי גם האופי שלי, שהוא לעשות דברים בדרך אחרת מהמקובל, לא בדיוק תרם להצלחתי שם. לשמחתי איך שעזבתי את זה, קיבלתי כיוון בהצגות ילדים- מה שעבורי היה מאוד משמח גם כי נגעתי קצת בכוריאוגרפיה. השוק היה אחר, לא כמו היום. היו כמה מעטים ששלטו בו- ובמקרה שלי הגעתי אל ז'ק יעקב. בהפקה ראשונה 'נפלתי' עם יוסי גרבר ומוסקו אלקלעי, ואמרתי לעצמי איזה 'קיצור דרך מטורף'".
תמיד עשה דברים אחרת. אדם. צילום: ג'ולי גולדברג

והנה משהו שמעולם כנראה לא שמעתם בהקשר של אדם. בתקופת התל אביביות המוקדמת שלו, הוא היה מאנשי ה"פינגווין" המיתולוגי- שם גם הקים הרכב שהעלה קטעים ממחזות זמר, ברמה המקצועית ביותר. הוא גם היה חבר בהרכב הרוק "כתם", יחד עם רפי פרסקי ("לפני שאדם היה 'אדם' וכשפרסקי היה עדיין רק רפי"). ב-1985, בתוך כל העניין הזה, התקשרה אליו מי שהיום היא טלי סיני-ריקליס והציעה לו ללוות את יזהר כהן בקדם האירוויזיון. "הייתי בתקופה פחות מוצלחת אישית ועשיתי החלטה הכי תמוהה שיכולה להיות, כי שבוע לפני כן פנה אליי יוסי גרבר ורצה שאני אעשה אודישן ל'קידוש' בקאמרי", מספר אדם. "אני לעומת זאת, החלטתי שמאוד מתאים לי ה'פאן' הזה של הקדם והטלוויזיה. אפשר לומר, שהגשמת החלום שלי הייתה ממש בכף ידי וויתרתי עליו. כשאני מסתכל אחורה ובוחן את ההצגה, אני חושב היה לי סיכוי לא רע להתקבל לשם ברמת הטייפקאסט. בסופו של דבר מי שקיבל את התפקיד, היה דב נבון".


הקדם הוביל למקום החמישי והמכובד באירוויזיון. "לדעתי בורא עולם מתווה לכל אחד דרך מסוימת- ולי רק נותרה התקווה לעשות את מה שאני עושה, הכי טוב שיש", אומר אדם. "פתאום אחרי כל הרעש הזה, מצאתי את עצמי יחד עם יתר המשלחת הישראלית, בגלל שביתת מטוסים באירופה, יושב עם המשלחת הגרמנית או משהו, ופשוט כולנו שרנו במין אטרף כזה של חבר'ה. איכשהו, אילנה אביטל שמעה אותי. וזה אומר שהיא פנתה לשלמה צח, שבמקרה פתח אז משרד בפריז וחיפש כישרונות- ולשמחתי הוא החליט שאני אחלה 'טאלנט'.
"שלמה שאל אותי אם יש לי הקלטה ולך תסביר לאיש, שאף פעם לא ממש שרתי. יחד עם זאת, יצא שעם 'כתם'- הוזמנתי להקליט שיר במסגרת קורס הסאונדמנים של יואב גרא, המחזור הראשון של הקורס הראשון מסוגו בארץ. אז הייתה לי הקלטה משם על קלטת. נתתי לשלמה והוא הסתכל, שמע ואמר לי שאני הולך להיות כוכב גדול באירופה. זה אגב, כל מה שהיה צריך לגרום לי אז להנהן בראש, לחזור הביתה ולא ליצור איתו קשר במשך שבועיים...".
טוב, בהתחשב בכל מה שסיפרת עד כה זאת הייתה התגובה הברורה... 
"כן, נו. מה עכשיו אתה בא אליי 'כוכב גדול באירופה'? יש לי את ה'פינגווין' בערב, עזוב אותך... ואז שוב ההוא מלמעלה, שאולי מאמין בי יותר ממני, סידר את זה ששלמה לא יוותר. קבענו שוב שאילנה תכין קוסקוס ואני אבוא לארוחת שישי, אבל גם אני 'לא ויתרתי'- והם 'נתקעו' לבד בשישי בערב עם כל הקוסקוס. בסוף, בסוף, בסוף... כן הלכתי והסכמתי, למרות שלא הבנתי מה אני צריך לעשות. שלושה ימים אחר כך, מצאתי את עצמי באולפן עם קובי אשרת ויזהר אשדות עם שיר שנכתב עבורי מבחור גרמני. באנגלית. זה היה 'ג'יפסי ליידי'".
אדם חזר לארץ, בלי יותר מדי תקווה שהסיכוי הזה יצליח, אל הצגות הילדים, ה'פינגווין' והדיכאונות האישיים. "לא חיכיתי להשמעות ברדיו, או משהו", הוא משחזר. "אחרי שבוע קיבלתי טלפון משלמה בזו הלשון: 'תעלה על המטוס ותביא איתך דליים לשים בהם את הכסף'. מי שמכיר את שלמה יודע שזה מסוג המשפטים שהוא יכול לומר במצב כזה או אחר. בקיצור, הוא הצליח למכור את הסינגל לשבע מדינות באירופה. כדי לקדם אותי, עשינו שינוי 'קטן'- אני שניתי את השם מחיים כהן ל'כריס לייף' ונבנה מסביבי סיפור רקע על זה שאני אנגלי, שחי בניו יורק וכרגע נמצא בפריז. הכל מגובה ב'הוכחות' מתועדות. לי אין את זה, אני לא שומר את זה בארכיון או משהו, אבל אני זוכר שאמרתי באיזה ראיון טלוויזיוני ששיחקתי ב'סיפור הפרברים', ומישהי בפאנל הצרפתי שם אמרה 'איזה יופי', כשאני עם פה סגור ככה לא יודע מה להגיד... הייתי שם שנה וחצי והיה לי לא רע. קיבלתי הסכם לשלושה סינגלים, ואפילו הצלחתי לכלכל את חיי בעזרת הופעות".


את הסינגל השני שהקליט אדם בפריז אתם מכירים ככל הנראה הרבה יותר. היה זה שיר בשם 'No more light'. "כשחזרנו כולנו לארץ לחופש קצר, לקחנו איתנו גם את הפלייבק, עליו יואב גינאי התבקש לכתוב מילים עבריות". לגרסה העברית של הלהיט הזה, קראו "אין מוצא", ואחרי חודשיים בארץ- אדם וצח לא ממש ראו טעם לחזור לבגטים ולקוראסונים. בתוך חודש של השמעות, השיר התייצב בראש המצעד- ואחרי שלושה חודשים קיבל את תואר "זמר השנה", כשמאחוריו באותה השנה כ-190 הופעות שונות.
בגלל זה מוותרים על חו"ל?
"אנחנו לא בעולם של היום, שאתה יכול לעשות מכל מקום שאתה נמצא. עם כל הכבוד לצרפת- כדי להיכנס למצעד שם צריך למכור חצי מיליון עותקים מהסינגל שלך. אני מכרתי 'רק' 180 אלף . זה לא היה בטוח כמו שזה אולי נשמע. זה היה בתהליך בנייה. לעומת זאת, אין דבר יותר מדהים להצליח עם שיר בשפה שלך, ולראות את ההורים ואת כל המשפחה הקרובה שלך מרימים ראש ומאושרים בגלל זה. אז נכון שהייתי חתום באותה החברה עם ג'ורג' מייקל וברברה סטרייסנד- אבל אף פעם לא אהבתי לאכול ארוחות צהריים על חשבון מישהו אחר. גם אם זו חברת תקליטים צרפתית".

כשהיית בתוך ההצלחה והמעריצים, לאן חשבת שתגיע?
"איכשהו, נולדתי בלי המנגנון שמכוון בתוך המקצוע הזה. התחלתי במצב אחד וסיימתי במצב שני. הכל פשוט קרה לי. הייתי איש צעיר שהתשוקה שלו הייתה, ונשארה, לשחק וקיבלתי במה בצורה אחרת. עד היום כמובן, אם אחפש טוב אני בטוח שאיפשהו בתוכי אמצא שחקן מתוסכל. בכל מקרה, מה שכן, אני משתדל לא לשפוט את הקריירה לפי כמה אנשים יבואו- ואני חוויתי דברים כאלה בעוצמות שלא קורות יותר מדי בחיים. תחשוב שזמר מתחיל ב-1986 כשבהופעה הראשונה שלו יש 30 אלף איש. 


"למשל עכשיו כשאנחנו מכינים את ההופעה, יש לי תחושה נהדרת. לא ממש ברור כמה אנשים יגיעו, ואני לא אבדוק את זה, אבל מבחינתי אם יבואו 100 או 1000- ואני אהנה, זה יהיה הכי חשוב. נניח שיגיעו 100 אלף? אז אם אני לא אהנה מההופעה, הקהל הזה יעשה אותי מאושר בדיוק לשתי דקות ואחר כך ארגיש בתוכי ריק גדול".


מאז ועד היום, אפילו יזהר אשדות שעשה לך יחד עם אלונה קמחי את האלבום הראשון, השתנה. הוא התחיל לא רק להכניס תכנים פוליטיים בוטים למוזיקה שלו אלא גם להחרים אמנים כמו אריאל זילבר, ומקומות. מה אתה חושב על זה?

"אני מאוד משתדל לא להכניס את הקטע הזה לתוך השירים שאני שר. בזמנו, הבחירה שלי הייתה לא לגעת בזה- ולא בגלל שאין לי דעה יש לי והיא מוצקה. העניין הוא, כשהקהל שלך צעיר כל כך- אתה צריך להיות זהיר במה שאתה אומר. אחרת הוא יחזור על זה כמנטרה. עבורי בכל אופן, זו אחריות גדולה מאוד להיות אמן שנוער מעריץ. לא חיפשתי אף פעם להיות אמן מחאה, זה לא פסול- אבל תלוי מי הקהל שלך וכמה הוא יכול לנתח ולעבד את מה שאתה שר, מבלי להפוך לפאנטי. זה כאמור, לא היה המקרה. אם אתה מכוון ל'עניין של הרגל', יזהר המשיך לפני וממשיך אחרי לעשות דברים מדהימים ויש לו זוגיות נפלאה עם סופרת ומשוררת אדירה".
נכנסת לפני שנתיים לתוך לוע לוהט של תוכנית ריאליטי. זה עזר או הזיק לך?

"במקרה שלי זה לא גרע. שרדתי את התוכנית בגאווה וזה בטח לא פשוט להישאר אתה אחרי כל הערבול הזה. נשארתי בתוך הבית ממש עד הסוף, מבלי להיכנע לחוקי המשחק. זה היה תהליך מדליק לדעתי זו הייתה תוכנית מדהימה. לקחו המון אנשים מוכשרים שעשו משהו במוזיקה הישראלית, ברמה כזאת או אחרת, והיה לזה ביקוש וקהל. למי לא כיף לכל בכל יום 5-6 נגנים, לעבוד חצי מהיום על שיר- ועוד לקבל על זה כסף? מי שיגיד לך שזה לא כיף, לא רציני".
איפה אתה היום במחשבות המוזיקליות שלך?
"התבגרתי אל תוך המוזיקה. אני מפויס עם החיים והכל בסדר לי. כמאמר השיר החדש. אני יוצר מהמקום הכי פשוט. בלי לחשוב יותר מדי ובלי לתכנן את האלבום הבא. הכי חשוב לי לא להפסיק ליצור ולעשות".


את האלבום האחרון שלך, "רגעים קטנים", יצרת יחד עם יוני זיכהולץ. האם שיתוף הפעולה ביניכם יימשך?
"אנחנו מדברים על לכתוב שוב. כרגע בכל מקרה, יש לי כמה שירים חדשים בקנה, כשהשיר הבא יוקלט בעוד חודש. לפני כן יהיה גם אלבום בהופעה חיה, מתוך ההופעה הקרובה ב'זאפה' בהרצליה. אולי בסופו של דבר נחבר בין הדברים: שירים חדשים פלוס השירים המוכרים בהופעה חיה".

איך תראה ההופעה המיוחדת ב"זאפה"?
"בדרך כלל אני מעדיף לעשות קאברים ויחד איתם כמה להיטים. בגילים היום אני לא יכול להישען על דברים שעיתי בגיל 27. בהופעה הזאת ספציפית, זה כבר משהו אחר. זה הפנינג נוסטלגי של ממש, ולכן השירים מפעם לא יופיעו בה בעיבודים חדשים. הכל יהיה בדיוק כמו שכולם מכירים מהאלבום, אותם הסולמות והמקצבים. ממש רטרו לחלוטין. אארח שם את רון רוזנפלד, סולן 'פרוטרט'- שאגב עבדו איתי בסיבוב ההופעות לאלבום השלישי, מיקה קרני הנהדרת וענבל בקמן, מ'הכוכב הבא'".

מה לגבי יזהר?

"הייתה בעיית זמינות להביא אותו בתאריך הזה".

מה עם החלום הגדול של התיאטרון?

"ממש לא ויתרתי עליו. במהלך השנים שיחקתי ועשיתי דברים ב'קאמרי', ב'חאן' וב'הבימה'. העליתי גם הצגת יחיד לאחרונה, 'חיים ואדם'. הפכתי לזמר, שלפעמים עושה תיאטרון. אני חי בשלום עם עצמי ועם הגורל שלי, כי גם ככה אין טעם לריב עם זה. הייתי שמח לשחק יותר כי יש לי מה להציע, אבל אתה יודע איך אומרים- כשאנחנו מתכננים ההוא מלמעלה צוחק עלינו. מה שלא יהיה נשארתי עד היום אוהב את חיפה".



חי בשלום עם עצמו. פוסטר הצגת היחיד "חיים ואדם".



25 שנים לאלבום "סוד" של אדם, מופע מיוחד. "זאפה הרצליה", 23/12/2013

לינקים נוספים לקריאה:
1. חן לב , "זמן חיפה/קריות/חדרה"-
"אם אין לך קהל, אתה לא קיים": אדם בדרך לסיבוב הופעות (20/09/2011)
2.  חן לב, מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות/חדרה"-
 "הזמר אדם מספר על החיים לצד אימא ניצולת שואה" (11/04/2012)

יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

כשניקו התחילה ללכת: ביקורת אלבום, "העץ הבודד"

שווה בן שווים. פטריק סבג וארז לב ארי. צילום: ריאן
את פטריק סבג פגש ארז לב ארי אי שם באמצע שנות התשעים. סבג הנהיג אז את להקת הרוק "כשניקו תתחיל לדבר", הזכורה מהלהיטים "צל כבד" ו"מכור אליה", וצרף את זה ללהקה. למרות הפירוק המיידי של "ניקו", לב ארי המשיך בקשר מוזיקלי עם סולנה - אך בעיקר עם אייל קופמן הקלידן, אליו חבר לאחר מכן במסגרת "אייל קופמן והנגרים".

 
השנים חלפו, לב ארי כבר עבר את גיל ה-30 ועדיין היה על תקן נגן ליווי. במקביל הוא התקרב אל הדת. אולי בגלל האמונה שנכנסה אל חייו- אז קרה לו סוג של נס, מעבר לזוגיות ששינתה את עולמו- עם מי שהפכה לאשתו. ב-2006 היה לו אלבום בכורה מוכן ביד והוא הוחתם על ידי חברת NMC. ככל הנראה בלי יותר מדי תקוות להפוך לתגלית או לאהוד בנאי הבא. את ההמשך אתם יודעים לבד: שני אלבומי מופת ("שמחת הפרטים הקטנים" ו"ארגמן"), צליל ואמירה ייחודיים ושבחים מקיר אל קיר.
 
לב ארי תמיד התאפיין בסגנון נגינה מיוחד ונדמה שהוא יותר מוזיקאי מאשר כותב מילים. זו כנראה הסיבה לכך ש"ארגמן" הוא לא רק תקליט קצר יחסית אלא גם שלטובתו הוא הלך לחפש השראה במדבר ולהשלמתו אף נעזר בטקסטים מהמקורות, ובכותבים אחרים (כולל טקסט של דוד אבידן- "מלחמה אבודה"). אחד מאותם הכותבים היה פטריק סבג ("בסוף היום" הנפלא ו"דבר איתה" המרגש). שיתוף הפעולה בין שני החברים משכבר הימים, לא הפסיק שם. הם שבו למדבר לפני כשנתיים, בהזמנת מריומה בן יוסף מ"בית השנטי" (שם עובדת אשתו של סבג), על מנת ליצור ולאחר מכן הביאו איתם את ברי סחרוף במה שהוליד לאחרונה את האלבום "העץ הבודד". דמותה של בן יוסף, אף מופיעה בשיר "פעמונים ברוח" ("האישה והשיער האדום/ציירה לי בית/נתנה לי מקום/סיר בשר/ילדים רעבים/עיר מדבר/דשות צהובים").
 
באלבום החדש, תשעה קטעים (אחד אינסטרומנטלי) המשלבים בין קודש לחול ועל טהרת שיתוף הפעולה לב ארי-סבג, שאף הוא התקרב במהלך השנים אל הדת ולפיכך קיבל החיבור המחודש הזה משנה תוקף. ההפתעה המעניינת כאן היא דווקא שהצירוף עם ברי סחרוף עבד טוב הרבה יותר מעבר לצפוי ולא נשמע מלאכותי. כמו כן, מיכה שטרית מצא עצמו ככותב השותף בשני שירים ("העץ הבודד"- המכיל גם טקסט של אבידן ו"כמו אדם חופשי") ובמעט שהוא נכנס אליו- הוא הצליח להשפיע המון.
 
השיר הפותח הוא "אליך אקרא", שיר אמונה חזק אשר נשמע כמו מזמור הלקוח מ"שיר השירים" ומתובל ברוק על גבול המוזיקה האתנית. אחריו מופיע "תפילה לעני", מזמור מיוחד הלקוח מתהילים ק"ג ונשמע כמו פטה מורגנה באמצע המדבר- ואפשר להגדירו כשיר קאנטרי-רוק וכולל את המילים "אל תסתר פניך ממני" ("ביום צערי"), המופיעות בצורה נסתרת בתוך אחד משירי "ארגמן" וכן מצוטטים בצד השני של העטיפה האחורית של אותו האלבום. "אם הייתי", ככל הנראה הסינגל המוצלח ביותר שיצא מתוך שירי "העץ הבודד", עוסק בפשטות רבה מאוד ביחסים ובתהיות של בן אדם לעצמו.

שיר הנושא מגיע רביעי בסדר וכולל בתוכו טקסט של אבידן ("אהבה ונטאטיבית") המדוקלם על ידי מיכה שטרית. שיר הדרך המרתק הזה, שאף זכה לקליפ בשחור לבן- ששני שליש ממנו מדברי ושלישו הנותר עירוני ואפל, מדבר לא רק על אמונה בזמן המודרני והחילוני של היהדות ("בטל את החופשה בסיני/וסע לירושלים") אלא גם נכנס לתוך נבכי התודעה והמחשבה ("שחרר, שחרר/אתה לא יכול לעוף עם שק של אבנים על הכתפיים"). בתוך כל זה, נכנס מיכה שטרית עם השורות המצמררות מתוך דיאלוג בין אדם לבין עץ: "-טוב שחזרת/-לא חזרתי/-טרם בגרת/אתה פרח נוי" ו"-בפעם הבאה, אמר העץ/-בפעם הבאה".
כמו לומר שהחיים הם מתנה חד פעמית ושעל האדם לנצלה כראוי ולא לבזבזה על הנאות ושקרים. "כמו אדם חופשי" ("אישה שלי"), הוא בעצם שני בתים נוספים ל"עץ הבודד", המרחיבים את דימוי הנשים בתוך חייו של האדם. אז גם מתגלה כי בעצם בעידן הנוכחי אנחנו הולכים בתוך מדבריות קטנות ושוממות בחיפוש אחרי "האני", שכן העיר הגדולה הופכת אותנו לפרטים בודדים. אל החשיבה הזאת מתחבר "בא מתוך הלב" המעולה ("רץ מתוך שינה/ים של כוונה/חלומות קטנים/רוח בפנים") שמבטיח כי למרות הבדידות והקושי, בסופו של דבר יגיע האור והשחר יפציע. זהו מוטיב חוזר אצל לב ארי, אשר מגיעה בהשראה ככל הנראה מהחוכמה הקבלית וכמובן משלום חנוך שכתב כבר לפני שני עשורים כי "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". מנגד, כפי שאפשר לראות למעלה בקליפ לשיר "מכור אלייה", מוטיב הבדידות העירונית בתל אביב ובכלל בעיר גדולה, הוא משהו מובנה אצלו ככל הנראה.



אם לכל אורך האלבום היה ארז לב ארי הקול המוביל, ב"פעמונים ברוח" משתנים העניינים ופטריק סבג הופך לראשון בין השווים ומדבר על הטיול המדברי שעברו השניים במציאות. הרחק מהסערה והניכור העירוני. את האלבום מסיים השיר האבידני "טיוטה להספד", ובו תוהה סחרוף לצלילי הגיטרות החשמליות של לב ארי "מי שהיה/לא מה שהיה/היכן החיה מן הימים ההם?" בשיר הנשמע כאחד שיכול בקלות להופיע באחד מאלבומי הסולו שלו.
"העץ הבודד" איננו אלבום איטי כפי שאולי אפשר להסיק מהטקסטים. דווקא להיפך- הוא נמצא בזרימה מתמדת, למרות הטקסטים הנוקבים שלו שאולי לדעת אחרים דורשים מלודיות מסוג אחר. יש פה סוג של קינה לתקופת העבר, אולי גם סוג של הספד לרוק הישראלי של "החברים של נטאשה", אשר עסקו בניכור העירוני במיוחד ב"רדיו בלה בלה" האלמותי שלהם. אגב "הנטאשות", חדי העין יבחינו בקרדיטים כי חצי מהם נוכחים באלבום הזה (ז'אן פול זימבריס וכאמור שטרית).
הדימויים המדבריים של הצמד לב ארי-סבג, מהווים ניגוד לעומת הפופיות שאפשר למצוא למשל בתמונות של הצמד "פט שופ בויז", אשר תמיד מקפידים להצטלפ בפוזות זוגיות. מצד שני, אולי כהתרסה לפופיות הזו, השניים, מגדירים בצורה הטובה ביותר את הניכור העירוני במוזיקה הישראלית.

"העץ הבודד". עטיפת האלבום.

ארז לב ארי ופטריק סבג בהופעה, 17/12/2013, מועדון הזאפה, תל אביב

יום ראשון, 3 בנובמבר 2013

לבן בחלום שחור: "המחשפות" בהופעה


"המכשפות" ואלבום הזהב שהוענק להן על "עד העונג הבא". מימין לשמאל: יעל כהן, יפעת נץ וענבל פרלמוטר (צילום: משה שי)

בשנה שעברה חלפו 20 שנים מצאת האלבום "עד העונג הבא". על מנת להנציח את האירוע החליטו יפעת נץ ויעל כהן, שתי חברי להקת "המכשפות" שנותרו לאחר מותה הטראגי של הסולנית והגיטריסטית ענבל פרלמוטר, לאחד את השברים של ההרכב ההוא תחת השם "המחשפות". עשור וחצי עבר מאז תאונת הדרכים שעברה חברתם, כהן נותרה כמעט כמו שאנחנו זוכרים אותה, אך הבלונד הקצר של נץ הספיק להתארך וצבעו הפך חום. לעומתן, מקומה של פרלמוטר נותר נפקד על הבמה ולפיכך הסיבה לשיבוש שם הלהקה: הכ' שנפלה והפכה לח'. לנעליים היתומות שהותירה, נכנסו שתיים: גיטריסטית וסולנית. בזמן ההופעות הראשונות של "המחשפות" היו אלה ליעד שר ומלי שלום, והרביעייה אף הוציאה שני סינגלים חדשים לרדיו. כמו בעת הקלטות האלבום הראשון, קורין אלאל ליוותה והפיקה אותן מוזיקלית.

ובכל זאת, משהו שם לא התחבר. בשבועות האחרונים נעשתה ההחלפה: בגיטרה החלה לאחוז קרן ברנר המוכשרת, ואל תפקיד הסולנית (וכנראה בעתיד גם הכותבת הראשית של שירי הלהקה) תפסה חן יאני הווסטרילית- שלצד דוגמנות ומשחק (יאני היא בוגרת הסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין) מצאה את עצמה שרה בתפקיד המרשים אותו גילמה בסרט "נמס בגשם". רחוק מכל דימיון אפשר "גילתה" אותה נץ והחליטה ללהק אותה, ולו רק לשם ניסוי ראשוני, כולנית הלהקה. במקביל התגלה כישרונה החבוי של זאת, בכתיבת שירים.

"המחשפות": יפעת נץ, יעל כהן, חן יאני וקרן ברנר. (צילום: דניאל קמינסקי)


ובכן, החיבור הצליח ואפילו הבשיל לאחרונה לשיר חדש, "אשמיע קולי"- שבו שרה יאני, בקולה השבור למחצה אשר נשמע קרוב עד מאוד בתדרו לזה של פרלמוטר, על הרצון לנצל הזדמנות כשזו נקרית בדרכה. במקרה הזה, היא שוב לקחה את ההזדמנות בשתי ידיה וב-31/10 עלתה לראשונה לבמה כסולנית להקת "המחשפות". גבוהה מכל חברותיה ללהקה ולבושה כולה לבן, פרט לעליונית שחורה- שירדה לאחר שלושה שירים והמון אדרנלין, אי אפשר היה לפספס אותה בין הלבושות בשחור.

זה כל הקסם. חן יאני מתרגלת למקצוע חדש (צילום: חן לב)

לקול קריאות קצובות של הקהל, עלו "המחשפות" בדיוק ב-23:00. יאני עלתה אחרונה, אחזה במיקרופון כזמרת ברים וביצעה את "אם זה נגמר זה חבל"- שיר שהקליטה פרלמוטר כשהלהקה הייתה למעשה על סף פירוק, ויועד לצאת באלבום הבכורה שלה. רחוקה מהופעתה הקברטית והמשוגעת של קודמתה בתפקיד, מלי שלום, חן יאני הביאה לבמה ריחוק וביישנות של סולן להקת "גל חדש". במקום ליצור פרובוקציות, היא הדגישה את המילים- והצליחה לחשמל את הקהל. לא מנסה לגנוב פוקוס על ידי גימיקים, ובכל זאת נוכחת עד מאוד. 





אם מישהו חשב בהתחלה שיש כאן ניסיון לחקות את קולה של הסולנית "המכשפות", תוך זמן קצר אפשר היה להבין שיש פה משום דומה- אבל מאוד אחר. אמנם יאני עדיין בשלבי התרגלות לתפקיד, אבל עטופה בארטילריה המוזיקלית של נץ, כהן וברנר, היא מצאה כניסה לעולם משלה. שנייה אחר כך, ויאני כבר נפלה למים המטאליסטיים של השיר "עוד מעט". משם היא גלשה להפליא אל תוך הליין הקברטי שניגנה להפליא קרן ברנר המדהימה ב"פארנויה זמנית". בהמשך מקומם של הלהיטים "להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך" ו"פחד אמיתי" לא נפקד.

"המחשפות". מכבדות את העבר, צועדות אל עבר העתיד.  (צילום: חן לב)

אמצע ההופעה, וזמן לאורחת הראשונה- יעל דקלבאום שביצעה בליווי הלהקה את "האגם הנעלם" ו"אדם חופשי" מתוך אלבומה האחרונה והמעולה, ולצידו גרסה משותפת ל"DINGO". השוני הווקאלי בין שתי הזמרות הראה כי החוזק של יאני הוא לאו דווקא יכולת השירה- אלא האופי והרצון. אולי זו גם הסיבה שהיא התאימה כמו כפפה ליד לשירים של פרלמוטר ושות'. כשדקלבאום סיימה את חלקה, הגיע שיר הנושא של הלהקה, שהוציא אותנו בחזרה מאווירת הפולק אל הרוקנ'רול.




הזמן של קורין אלאל הגיע עמוק בתוך "זהירות מהמרווח", שצפתה במתרחש, התמוגגה ותוך כדי ההתרחשות "זרקה" את עצמה אל תוך השיר הנפלא הזה. ואם כבר קורין אלאל, אי אפשר הרי בלי הדואט הנהדר "כשזה עמוק", אליו הצטרף הקהל- ובשלב מסוים אף קיבל את האפשרות להוביל את השיר.




סוף הערב היה שייך כמובן לשיר הכי מוכר של "המכשפות", "עד העונג הבא", ולצידו "ציפור" והשיר החדש "אשמיע קולי". אם לפרקים במהלך הערב נראה כי יאני נותנת המון כבוד לשירים, ואולי חוששת לבצע אותם- כאילו היא נוגעת בכתבי קודש, כשמדובר היה בשיר חדש, בוודאי שיר שהיא כתבה והלחינה, השחרור היה ניכר בה עד מאוד.

מטבע הדברים רוב האנשים הגיעו כנראה לחזות ביאני, שאכן הצליחה במשימה וגרמה לקהל לרצות ממנה עוד- אך לטעמי התגלית האמיתית של הערב הזה היא דווקא ברנר. לא ברור איפה הסתירו אותה עד היום, אבל מה שבטוח הוא, שעם הצלחת הלהקה- איש כבר לא יוכל איש להתעלם ממנה. ומה לגבי נץ וכהן? הן היו שם כדי לפרגן ולכוון. כן, יש לנו כאן בהחלט תחייה חדשה. לא רצון לשחזר את העבר, אלא רצון לכבד אותו ולצעוד קדימה. בנוגע ליאני, אין ספק שכרגע היא משתמשת בעיקר ביכולות המשחק שלה כדי לכשף את הצופים- אבל ככל שהיא תצבור עוד ועוד שעות במה, כולנו נרוויח. בכל מה שקשור למוזיקה, "המחשפות" הוכיחו רלוונטיות: רוקנ'רול מהוקצע ואיכותי, והכי חשוב- אורז באמתחתו טקסטים מעולים בעברית. אם התמזל מזלכם והן יגיעו לאזור שלכם, אל תהססו- הנאה מובטחת.

להקת "המחשפות", מופע חגיגי- מועדון הבארבי, תל אביב. 31/10/2013

יום שני, 30 בספטמבר 2013

בנוגע לילד: אלבום חדש לחמי רודנר- "זמן אסיף"


זה לא באמת רק אני והגיטרה. צילום: שרון דרעי.

תרצו או לא- חמי רודנר הוא כבר לא הילד מגבעת ברנר שחרך את במות הרוק הישראלי בשנות התשעים יחד עם אסף שריג, אופיר בר עמי ואסף מרוז. חבריו ללהקת "איפה הילד?". אם כבר ילד, אז רודנר נשאר בתוכו אותו הילד שרץ ברחבי קיבוץ גבעת ברנר בו נולד. השנים עברו ובחוץ הוא כבר אחר- בוגר יותר. הנה עכשיו פנימית, נדמה שגם שלם יותר. קחו למשל את השיר "לגדול"- בו הוא שר על אשתו קרן, שנחטפה על ידי אהבתו ולמרות שעוד לא התחילו החיים- בתוכה צומחים חיים חדשים. במקום להתלונן על זה שהוא לבד ושיכור, הוא שר על הואלס המהוסס שבחיי הנישואים שלו ועל הזוגיות בתוך הורות עמוסה ("אהבה חפוזה"). כשהוא כותב על זאת שהוא לא ראה כמעט שבוע, הוא מתכוון לבתו הקטנה ("בדרך לעין גב"). 

רחוק מהתל אביביות ההיא של המועדונים והבארים- רודנר נשוי באושר ויש לו כבר שלושה ילדים (!). השיר הפותח את "זמן אסיף" אלבומו החדש והראשון מזה שש שנים, הוא "הכי אמיתי". לא, המילות השיר הזה אינן מדברות על חבר, מקום גאוגרפי או אהבה לבחורה. המקום הכי אמיתי הוא "נקודת האבא" שלו- שבה ביתו הבכורה יודעת לגעת.

ואם כבר הוא עוסק במחשבות על משפחה, רודנר לא שוכח לעקוץ החיים במדינה שבה כולם מצקצקים בלשונם "איי איי איי" אבל "אולי הכל מאה אחוז". בניגוד למושג המקובל "ישראבלוף", רודנר פוצח ב"ישראבלוז". כואב אבל פחות. תל אביב אולי נואשת ולכן שרה בשפה זרה על מנת להתרחק מישראל ומהישראליות, לנו זה אולי נראה חדש אבל ככה זה שנים. זאת ועוד- כמו גם האיום הקיומי על המדינה. רודנר לעומת זאת, החזיר את הסרט הזה לספריית הוידאו הקרובה לאזור מגוריו ובמבט מעט משועשע וחינני הוא "חוטף את הישראבלוז". כל זה מוביל אותנו ישר ל"שיר שבור" המעולה והמבריק, בו התפרקה הלילה "עוד להקה בתל אביב"- אך בעיר הזאת אף אחד לא ידע מכך, כיוון שהיא עצמה "עסוקה הייתה בלהתפרק פירוק קטן משל עצמה". וכמובן, בל נשכח גם את להקת השוליים שהתקאבמקה שיר אחד קודם לשיר הזה... 

לא להקת שוליים, כן התקאמבקה. "איפה הילד?" גרסת המאה ה-21. צילום: שרון דרעי

אחרי כל הסיפורים שכבר עברנו- אנו מגיעים אל "מגדלור" הנוגה המספר ש"היה מגדלור וזרח בו האור, מקצה העולם עד קצה". מה שיכול להיות משל לכל דבר: מבן אדם דרך מקום ועד לתקופה שלא תחזור לעולם. שני רגעים לפני הסוף, זהו זמנו של שיר הנושא המקסים והמרגש הנושא בחובו את זיכרון הילדות מגבעת ברנר עם "הריח המוכר של עצי הפרי". רודנר מתרפק על כך, אבל גם מבין שהזמן ההוא חלף והילד ההוא כבר בגר והפך לאב. המעגל הושלם, וכשהוא שר על חזרה לביתו- הוא מתכוון לבית הישן בקיבוץ שבדמיונו. "הזמן לא מעניק דרכון, והעכשיו הוא קוביות בטון", הוא חורז בהשלמה המהולה בגעגוע ומיד מוסיף- "אתה תוהה מה השתבש, לאן הלכה האש- איך לא להתייאש, איך להמשיך לחלום". 

מצויד בנגניו המעולים: בראש ובראשונה הגיטריסט הנאמן ערן וויץ- שגם הפיק מוזיקלית, מתן אפרת, אביחי טוכמן, כלי המיתר של מאיה בלזיצמן וחן שנהר, ואפילו ירמי קפלן- שחוזר לימיו כמתופף, התחבר רודנר לעצמו ולשורשיו. אבא, בן, ומתברר שאפילו נכד- מוצאים עצמם בשיר המרגש "סבא חיים", שכולו געגוע מלא ביידישקייט. כמו כל בני "הדור החדש" שנולד בארץ, רודנר מגלה לבסוף את עולם האידיש והגלות של סבו בבלארוס, אתם כה ביקש להחביא בשנות התשעים. זאת בעזרת העברית וכן גם בעזרת שם החיבה שקיבל, חמי- הוא במקור שם סבו ששובש והפך ליותר ישראלי/עכשווי. לסיום, מקנח רודנר בקאבר לשירם של "החיפושיות", "אוב לה די אוב לה דה", שמקבל בעזרת חברי "המג'יקל מיסטרי טור" גרסה בגוון צועני-רוסי. אם כבר זיכרונות מהקיבוץ, אז הרי אי אפשר לשכוח שכמעט כל הטקסטים של שירי העם של פעם נכתבו על סמך לחנים של הצבא האדום ובכלל על סמך שירים רוסיים.

"זמן אסיף" הוא אלבום הלל לפעם ולאתמול, שרואה אוזן סמוך לחג האסיף. אין כאן סוכה, יש כאן רק זיכרונות שבאים להתארח כאושפיזין תחת קורת הגג שרודנר נתן להם. אם ב-2012 היה רודנר טרוד בהוצאת האלבום "בני המאה ה-20" של להקתו המיתולוגית "איפה הילד?", אלבום ראשון מזה 15 שנים- זאת כדי לטפל בגעגועים שנוצרו אצל הקהל הישראלי, בסוף 2013 הוא התפנה להוציא אלבום שמטפל בגעגועים שלו אל הילד שהיה וכמובן במשפחה שהקים. אם מתעמקים בה, התוצאה מפתיעה לטובה- עם הברקות טקסטואליות ומלודיות, בסך הכל מעולה ומעוררת מחשבה.

עטיפת האלבום "זמן אסיף"

חמי רודנר, "זמן אסיף", 2013, "עננה"/MUSIC 972  


יום חמישי, 5 בספטמבר 2013

Control Disorder - קונטרול דיסאורדר


"ג'וי דוויז'ן". הכניסה לעולמם כוללת כרטיס בכיוון אחד. צילום: אנטון קורביין


אחת החוויות הזכורות לי בתור תלמיד תיכון חיפאי, הייתה ההזמנה ל"יום קולנוע" בסינמטק שבמרכז הכרמל בעיר- פעם בשנה. לילד מקרית אליעזר שמעולם לא ניסה לכבוש את העולם החיצון, הנסיעה בתוך חיפה עד לכרמל נראתה ארוכה כמעט כמו נסיעה למקום אחר.

לרוב היום הזה היה די משעמם ואני בספק רב אם זכרתי משהו למחרת. השנים עברו ובינתיים המרחק העצום הזה לא רק שהפך פתאום לדי זניח לעומת מרחקים אחרים, אלא שיכולתי לגמוע אותו ברגל ולו רק בגלל מעבר מגורים. למרות הכל, הסינמטק נותר בעיניי די שונה מבית קולנוע רגיל- סוג של היכל מקודש, אולי בשל הקונוטציה לקולנוע פחות שגרתי, הקשר שהורגלתי אליו מאותם "ימי קולנוע". מי שמכיר אותי יודע שאני מתעניין לרוב במוזיקה ישראלית, אבל כשנפלה בחלקי ההזדמנות להכיר מוזיקה אחרת- לא היססתי לרגע ולו רק בשל העובדה שמי שהפנתה אותי אליה ידועה בטעמה הטוב.


אם כן, בחודש ינואר 2008 הוחלט על פסטיבל בריטי בסינמטק חיפה ותל אביב. במסגרת זו הוקרנו שני סרטים על להקת "Joy Division", שב-2007 מלאו שלושים שנים להקמתה (כמו שאנחנו מכירים אותה עד היום): סרט דוקומנטרי וסרט עלילתי.

"Joy Division" הייתה מלהקות ה"גל החדש" שיצאו מבריטניה ושטפו את העולם כשגם ישראל הושפעה ממנו לטובה. על הלהקה המיתולוגית הזו אתוודה שעד כה מעולם לא שמעתי, אבל התברר כי הדרך לעולמה כוללת כרטיס לכיוון אחד בלבד.


"ג'וי דיווז'ן" בפעולה. צילום מתוך הסרט "'Joy Division': הסיפור האמיתי האחרון של הפופ"



Joy Division": הסיפור האמיתי האחרון של הפופ"
)בריטניה2007 , 93 דקות, בימוי: גראנט גי)

סרטו הדוקומנטרי של גראנט גי, פתח את הערב וסיפר מנקודת ראות דוקומנטרית את סיפורה של "Joy Division" ושל סולנה, איאן קרטיס. לא רק מבחינת ה"באזז" שהם יצרו בעולם ובבריטניה אלא גם כתלות בסיפורה של העיר מנצ'סטר שמהפרבר שלה, סלפורד, הגיעו פיטר הוק וברנרד סאמנר שהקימו למעשה את הלהקה- ואחר כך חיפשו מתופף וסולן דרך מודעה בעיתון.

הסרט מתאר את מנצ'סטר כעיר בלי עתיד, מפלצת בטון בתוך איזור פריפריה שבו הביוב עלה לא אחת על גדותיו. על המודעה ענו שני בחורים מהעיר מקלספילד, איאן קרטיס וסטפן מוריס, כשהם לא מודעים לכך שהם בדרכם להירשם בספרי ההיסטוריה. "Joy Division", שנקראה תחילה "ורשה", התמקדה בפאנק והסתפקה בצעקות מחאה נגד חוסר האפשרויות שיש לנער המתבגר בפריפריה.

הטריגר הראשי להקמת "ורשה" הייתה הופעתה של להקת "Sex Pistols" במנצ'סטר, שהביאה לסוג של כאוס בקרב הקהל שלא ראה הופעה כזאת מימיו. בו במקום החליטו הוק וסאמנר להקים להקה משלהם וכאמור פרסמו מודעה בעיתון. מעט אחרי שהצטרפו קרטיס ומוריס ללהקה, שונה שמה והיא נקראה על שם בית הזונות שהקימו הנאצים במלחמת העולם השנייה לחייליהם, שם שנלקח מהספר "בית הבובות" של ק. צטניק. קרטיס אף הגדיל לעשות ולווה 400 ליש"ט אחרי ששכנע את אשתו דבי, ובטענת שווא מהבנק כדי לממן הוצאת תקליטי ווניל, אולם איכותם הפיזית הייתה גרועה להחריד.

מכאן והלאה, מספר הסרט את סיפורו הטראגי של איאן קרטיס שהתחתן בגיל 18 והמציא את עצמו מחדש ככוכב פופ בגיל 20. שני העולמות הבלתי אפשריים הללו קרעו אותו: מצד אחד חיי המשפחה שגז על עצמו בגיל צעיר, יחד עם אשתו דבי ומצד שני חיי הכוכב שהביאה לו הלהקה- ובתוך כך מאהבת בלגית בשם אניק (שהתראיינה אף היא לסרט, ח"ל), כשבין לבין התפרצה אצלו מחלת האפילפסיה בצורה קשה וגרמה לו להיות תלוי בכדורים. 

קרטיס מתואר בסרט כאדם רגיש שמנסה לעשות את הדבר הנכון ורצונו להצליח לא הוגדר מתוך הרצון להיות כוכב, אלא מתוך הרצון לצאת מחיים של ייאוש ולפרנס את אשתו ובתו הקטנה. למרות כל הכוונות הטובות, קרטיס לא החליט לאיזה כיוון הוא הולך, נשאר תקוע בין שני העולמות ובסופו של דבר, על אף הצלחתה של Joy" Division"", הוא בחר לעזוב הכל ולשים קץ לחייו בתלייה. זאת לאחר ניסיון התאבדות כושל בעזרת כדורים כמה חודשים לפני כן.

אמנם היה זה ניסיון שלאחריו ניסה לשקם את חייו, אך כאמור- ללא הצלחה. לאחר מותו החליטו חבריי הלהקה הנותרים, כמעט מיד, להקים להקה חדשה. הם צרפו אליהם את חברתו דאז של מוריס, ג'יליאן גילברט ויחד הם הקימו את "New Order", שמן הסתם ידועה הרבה יותר היום לחובבי הפופ.


התגלית סאם ריליי כאיאן קרטיס. צילום מתוך הסרט "קונטרול"


"קונטרול"
( יפן/בריטניה/אוסטרליה2007 , 121 דקות, בימוי: אנטון קורבין, תסריט: מאט גרינהלג, לפי ספרה של דבי קרטיס- "נגיעה ממרחק", שחקנים: סאם ריליי, סמנתה מורטון, אלכסנדרה מריה לארה, טובי קאבל)

הסרט השני שהוקרן באותו הערב היה סרט עלילתי על איאן קרטיס, שביים אנטון קורביין ההולנדי. קורביין, שידוע יותר כצלם ובמאי קליפים- אשר גם היה אמון על עיצוב עטיפות ללהקות כמו "דפש מוד" ו-"U2", פנה הפעם לביום פיצ'ר ועשה זאת בהצלחה יתרה לטעמי. קורביין היה מהצלמים שצילמו את להקתו של קרטיס ומתברר שלאורך השנים ליווה את הלהקה.

אם סרטו הדוקומטרי של גי מספר את הסיפור בצורה עובדתית, סרטו של קורביין מבסס את רוב תוכנו על פי ספרה של דבי קרטיס, "נגיעה ממרחק". הבחירה של קורביין בסם ריליי האלמוני לגילום דמותו של קרטיס כמעט מפתיעה יש לומר, אבל דומה שלא רק שישנו דמיון חזותי בין קרטיס לריליי, אלא גם שמשחקו של ריליי עוצר נשימה לעיתים ולעיתים נדמה שאין הבדל בינו לבין הדמות אותה הוא מגלם. יתר חבריי הלהקה (ג'ו אנדרסון כהוק, הארי טריידאווי כמוריס וג'יימס אנטוני פרסון כסאמנר) נדחקים הצידה מכיוון ש"קונטרול" מתעתד לספר את סיפורו של איאן קרטיס ופחות את סיפורה של "Joy Division". למרות זאת, ניכר היטב שהחיבור בין כולם היה מושלם- וגם הוביל לבסוף לכך שבמהלך צילומי הסרט בוצעו השירים על ידם ולא הושמע במהלכו פלייבקים של השירים המקוריים.

הסרט מתחיל כאשר איאן מכיר את דבי דרך חברו הטוב, עימו היא יצאה. קרטיס מתואר כאמן יוצר רגיש שמחפש את ייחודו לא רק בין משוררים אלא גם בין זמרים כבואי ולו ריד. יותר מאוחר יתנו המילים שכתב לשיריה של  "Joy Division" אלמותיות יחד עם משמעות מחרידה. הסרט מצולם בשחור-לבן, דבר שמעצים את הדרמטיות שבו מצד אחד ומצד אחר נותן לו אותנטיות ומטשטש את ההבדלים בין יום לילה ובין ימים לחודשים.

סאם ריילי וג'ו אנדרסון כאיאן קרטיס ופיטר הוק. צילום מתוך הסרט "קונטרול"

"קונטרול" נותן לנו אפשרות לראות מאיזה חומר עשויים שיריו של קרטיס ונותן משמעות כבדה לכל מילה הכתובה בהם, כאשר הוא ממשיל אותם לחייו של קרטיס עצמו שמתגלה כדו-קוטבי: מצד אחד בבוקר הוא עובד בלשכת תעסוקה לאנשים בעלי מוגבלויות שונות ומצד שני בערב הוא סולנה של להקה פוסט-פאנקיסטית. הניגוד הזה מתגלה בהמשך הסרט גם בצורה אחרת והוא יהיה בעל משמעות רבה, כאשר לא יצליח קרטיס לאזן בין הכוחות. 

דווקא כאשר מתחילה "Joy Division" לפרוץ את גבולות האלמוניות, כשהדבר כולל גם הופעה טלוויזיונית, נכנס עוד פקטור למשחק ואצל קרטיס מתפרצת מחלת האפילפסיה. השוואה בין "הסיפור האמיתי" לעומת "קונטרול", תגלה קודם כל שקרטיס מוצג מעט שונה- ב"סיפור האמיתי" אמנם ישנם אזכורים מספרה של דבי אלמנתו, אולם אלה אזכורים המעידים לרוב על אדם רגיש ומתייסר, לעומת ההמחזה שלהם ב"קונטרול" שלמעשה מעידה על השבר הגדול בו היה מצוי קרטיס ולרוב הוא מוצג באור שלילי.

הבדלי גרסאות נוספים, קיימים גם בהתקף האפילפסיה הראשון שפקד את קרטיס בנסיעה חזרה מהופעה בלונדון, דבר שמתואר ב"סיפור האמיתי" כקרב אגרופים שבמהלכו שבר קרטיס את אחד החלונות ברכב, דבר שלא קיים ב"קונטרול". לאחר אותו התקף, נאסר על קרטיס לשתות אלכוהול ובכלל לנהל את חיי הלהקה שכל כך חיפש. מן הסתם הוא המשיך להופיע ובעצם חרץ את דינו. חייו האישיים נקלעו לטלטלה פיזית, כאשר בסיום אחת מההופעות ביקשה עיתונאית בלגית בשם אניק אונור'ה לראיין את הלהקה ובסופו של דבר הפכה למאהבת שלו.

אם ב"קונטרול" אין התייחסות ברורה לעמדת חבריו בלהקה בנושא המאהבת, ב"סיפור האמיתי" מתואר הדבר כטבעי לחלוטין ואף מסופר שחברי הלהקה האחרים היו משתעשעים במילוי מיטתם של קרטיס ואניק בקורנפלקס, בזמן סיבובי ההופעות. דבי מגלה בסופו של דבר את דבר בגידתו של בעלה ואז מגיע קרטיס בפעם הראשונה לרגע האמת, בו הוא מתבקש לבחור בדבי או באניק. במקום זאת הוא מנסה להתאבד בעזרת בליעת כדורים ולא מצליח. ביום שאחרי ליל ניסיון ההתאבדות, נכנסת גם הלהקה לסחרור כאשר מתברר שנקבעה מראש הופעה. איאן מחליט לנסוע עם הלהקה להופעה ולא לבטלה, אבל מכיוון שכל הופעה גזלה ממנו כוח נפשי- הוא לא מוצא את הכוחות לעלות לבמה מיד והאמרגן, רוב גרטון (אותו משחק טובי קיאבל בקסם רב) מעלה סולן של להקה אחרת במקומו. הקהל מגיב בצורה אלימה וקרטיס נאלץ להיכנס לבמה ולשיר, אולם לא מחזיק מעמד, יורד שוב ובמקום מתחילה תגרה המונית שתוצאותיה הרסניות הן למועדון בו ההופעה נערכה והן לקרטיס עצמו. 

מטעמים ידועים, לא התעסק קורביין יתר על המידה בחבריי הלהקה בהתייחסם לסולנם, או בחייה של דבי כאם המגדלת את בתה ללא עזרת בעלה ובסופו של דבר הוא הופך את "קונטרול" ליצירה אמנותית ולא ביוגרפית, למרות שהוא מתבסס על סיפור אמיתי וגם מתעתד לספר את סיפורו של איאן קרטיס. ביד אמונה מוכנסים אלמנטים של דרמה ומתח לסרט כדי לגרום לצופה להזדהות עם הגיבור שלו ולהאמין שאולי בסופו של דבר סופו יהיה שונה, למרות שכבר בעת מתן השם לסרט, משרטט קורביין את הדרך לסוף ידוע מראש. אפשר לחלק את הסרט לנקודות אל חזור כאשר ניתן להתחיל בסצנה בה מוצא קרטיס עבודה לנערה אפילפטית, (שבסופו של דבר מתה בעקבות התקף שתפס אותה לבדה בביתה) דרך חיי הלהקה וסצנת ההתקף הראשון בזמן חזרה מהופעה, דילמת שתי הנשים בחייו והסצנה בה מגלה אשתו שיש אישה אחרת בחיי בעלה , ולבסוף באפילפסיה שתוקפת אותו לקראת סוף הסרט וגורמת לו לאיבוד שליטה טוטאלי על גופו ועל חייו ומביאה בעקיפין גם למותו. בסרט אין ממש איזכור ל"New Order", פרט לסצנה מסוף הסרט בה נראים יושבים חבריי הלהקה הנותרים עם אמרגנם, כאשר מוריס מחבק את חברתו, ג'יליאן, כרמיזה לדרך החדשה שבה המשיכו לאחר מות קרטיס.


ההתחלה של "New Order", על פי אנטון קורביין. צילום מתוך הסרט "קונטרול"


שני הדברים המרכזיים הבאים ידי ביטוי ב"קונטרול" והחשובים ביותר מבחינת קורביין, הם תהליך יצירת שירי הלהקה על ידי קרטיס והשראה שבמסגרתה נכתבו וכן התנאים הבלתי אפשריים בהם פעלה הלהקה. הדבר התבטא בניסיונות חוזרים ונשנים לקבל חוזה אצל מר מנצ'סטר, טוני ווילסון- שהיה בעל חברת "פקטורי רקורדס" ונפטר בשנת 2007 מהתקף לב כשהוא בן 57 בלבד; ובעיקר בדרך בה הוקלט אלבום המופת שלהם "תענוגות בלתי ידועים"- באולפנו של מרטין האנט ובהפקתו המוזיקלית שכללה המצאת אפקטים שונים, ומוצג בסרט זה כמטורלל. כאמור, "קונטרול" איננו יכול להיחשב כיצירה ביוגרפית מושלמת- אבל בהחלט אפשר ללמוד ממנה על הדרך בה הוגשמו חלומות בעבר לעומת היום, וכך להבין מדוע אין אנו חוזים יותר בלהקה בסדר גודל כזה.  


"The Post Mortem"

להקת "פוסט מורטם": דן פביאן בלוך, מורן אלטרמן, לאה גדייב וליאור בלאיש. צילום יח"צ: באדיבות דן פביאן בלוך


בין שני הסרטים שהוקרנו, עלתה למיני הופעה בלובי הסינמטק להקת “The Post Mortem”שביצעה ארבעה שירים של "Joy Division", כחלק מהיום המיוחד הזה שהוקדש ללהקה הבריטית. לא רק שההופעה שלהם הייתה דבר מתבקש ונכון, אלא שהם גם עשו עבודה מצוינת ולרגע היה נדמה למאזין מהצד שמישהו שם פלייבק של "Joy Division" ולא מדובר בהופעה חיה. חבריי הלהקה הם דן פביאן בלוך (שירה וגיטרה חשמלית), ליאור בלאיש (תופים), לאה גדייב (גיטרה חשמלית וסינתיסייזר) ומורן אלתרמן (בס). עניין אותי לדעת מה הסיפור שמאחורי הלהקה ופניתי לתשובות גם מדן, סולן הלהקה, וגם ממורן, הבסיסטית, באמצעות ראיון מקוון. 

דן, אז קודם כל למה קראתם לעצמכם "The Post Mortem "?

"השם הוא שילוב של המילה 'פוסט', שזה כל מה שהיה אחרי הפאנק של 78'-79', והמונח 'פוסט מורטם' שזה אבחון זמן המוות, כאשר אינו ידוע".
למה בחרתם לעשות קאברים דווקא ל"Joy Division"?
"הרעיון היה שלי אחרי ששמעתי כמה להקות מחווה ל'ג'וי' ב'מייספייס', רובם אינטרפרטציות למקור. כנער בן 15 די טחנתי אותם וזה הדליק אותי מחדש, היום כשאני בן 33. מאחר וכבר שנתיים אני מנהיג את להקת 'אנטיביוטיקה', להקת רוק מתל אביב, הרגשתי שזה פרויקט צד מאתגר, במקביל להקלטת אלבום הופעות וחזרות ל'אנטיביוטיקה'. נוסף על כך, גם ראיתי קדימונים לסרט 'קונטרול', שהתחילו לדלוף, וחיברתי בין זה לאפשרות שיוצג בסינמטק. קשה להסביר את החיבור ל'ג'וי'-זה די מיסטי. הצעתי שנוסיף עוד כמה שירים של להקות 'גל חדש' נוספות ונעלה מופע ואז נוצר הקשר עם הסינמטק שביקשו להזמין ארבעה שירים להקרנה".
איך התחברה הלהקה שלכם כל כך מהר?

"את מורן פגשתי ראשונה בהופעה של 'העברית', בהיותי כתב 'עכבר העיר'. היא צילמה ואני הייתי צריך תמונה.
ערב אחד היא הכירה לי את לאה, חברה טרייה שלה מ'מיספייס' שמנגנת בכינור- שהפכה להיות שותפתה בדירה בתל אביב. ערב אחד פגשתי שם את ליאור שלמד עם לאה. סיפרתי להם על הרעיון שהתבשל אצלי וכולם התלהבו. לאה כנרת מגיל צעיר והיא התלהבה מהאפשרות לנגן בכלי נוסף. מורן ניגנה בס באיזה הרכב, אבל זה התפוגג וליאור מלמד תופים ולא מצא זמן מעולם ללהקה. התחלנו לנגן ומהר מאוד גילינו שאנחנו נשמעים כמו המקור וזה הכיוון, זה היה די מפתיע בהתחשב שאף אחד לא הכיר את 'ג'וי'".
 
מורן, דן  סיפר איך נפגשתם כולכם ואת העובדה שפרט אליו אף אחד לא הכיר את הלהקה. אני יודע שטיילת קצת במנצ'סטר לפני שהיית חברה בלהקה, זה לא דבר שעזר לך להכיר קצת אותה לפני? 

"בוא נגיד שבגלל ההפקה הזאת למדתי עליהם יותר ואני מכירה מן הסתם את השירים שלהם יותר... במנצ'סטר סצנת המוזיקה מטורפת, אבל זה מתחלק לג'אמים, הופעות ומועדונים. בג'אמים בעיקר מאלתרים או שמנגנים קאברים לשירים, שזה בדרך כלל רוק  או בלוז, בהופעות זה בעיקר מוזיקה עכשווית, אבל הדרך היחידה באמת להכיר את 'ג'וי דויז'ן' היא בעזרת המועדונים, ושם לא נהגתי לבלות. את 'ג'וי דויז'ן' אמנם הכרתי לפני, אבל בעיקר את הלהיטים שלהם. נראה לי שזו הלהקה היחידה שאנשים לא מודעים עד כמה היא טובה עד שנכנסים באמת לשירים שלהם ולומדים אותם".

עד כמה את חושבת שהשם שלכם מתאימים למה שאתם עוסקים בו מבחינת השירים?

"זה היה רעיון של דן, כשהוא הסביר מה הפרוש, אני אישית התלהבתי ממנו כי זה נתן קונוטציה מתאימה לקרטיס".

בועז כהן כתב בטור שלו ב"רשימות"- 'במפגש עם אנטון קורביין שנערך בסינמטק אחרי הקרנת הסרט קמה אחת הצופות ושאלה את הבמאי "האם בכוונה הצגת את איאן קרטיס כמו שמוק בסרטך?" קורביין כיחכח בגרונו ונשאר מנומס. מוזר. האם הבחורה לא הבינה שקרטיס היה חולה ואומלל?' הגיע הזמן לחשוף שמדובר בך- אני מניח שהיתה לך תמונה בראש לגבי הלהקה לפני ההקרנה. מה חידש לך "קונטרול" ומה חשבת על קרטיס בעקבות הסרט?

"לדעתי הקהל בתל אביב, שדיבר עם קורביין, היה קהל שבא לראות את קורביין ולא את הסרט. בתור מישהי שלא מכירה עבודות אחרות שהוא עשה  אלא רק את מה שהוא עשה על 'ג'וי דויז'ן', באתי למקום אובייקטיבית ולכן שאלתי מה ששאלתי ובתור במאי הוא צריך לדעת שלפעמים גם ישאלו אותו שאלות ביקורתיות עם מילים 'בוטות'. בועז כהן היה צריך לראות את התגובה של קורביין באמת ולא לדמיין איך הוא היה רוצה שקורביין יגיב לשאלה שלי.

קורביין לא התרגש בכלל מזה שקראתי לקרטיס 'שמוק'- זה הקהל שלא היה נוח לו עם זה והתלחשש, אבל זו דעתי על הסרט ועל קרטיס וזכותי לנסח שאלות כרצוני, כמו שלקורביין מותר לביים את הסרט כרצונו. שאר הקהל ובועז כהן בראשם נראו כאילו שאם קורביין היה מפליץ, אז כולם היו מצדיעים לו- הם היו משוחדים.
את הסרט לא אהבתי כל כך, בעיקר כי היה לי קשה להזדהות עם הדמות הראשית כפי שקורביין הציג אותה בסרט הזה, מה גם שמדובר בסרט וזה נעשה באופן מוקצן ודרמטי. אם אנשים היו טורחים גם להקשיב לתשובה של קורביין לשאלה ששאלתי, הם היו שומעים אותו אומר שבחיים האמיתיים ובספר של אשתו דבי הוא מתואר כמפלצת אמיתית, וקורביין החליט לא להציג אותו כך.


למי קראת שמוק? איאן קרטיס כסאם ריילי או סאם ריילי כאיאן קרטיס. 

לדעתי יש הרבה אנשים, שמתעניינים בקרטיס ומעריצים אותו הרבה יותר, עכשיו כשהוא מת, מאשר אם הוא היה בחיים, וזה מובן ומוכר שמוות מעורר עניין. הבעיה היא שזה נראה לי כמו הערצה עיוורת. צריך לעשות הפרדה- יש את קרטיס כסולן הלהקה ויש את קרטיס כאדם בחייו הפרטיים. מצד שני אנשים חושבים שהוא כזה אדם מדהים והוא כל כך אומלל וזה לא מגיע לו וכו'… בהקשר של הלהקה זה נכון שהוא היה כותב מדהים ומשורר, אבל בתור בנאדם- אני חושבת שהוא היה חתיכת שמוק ואין לי בעיה להגיד את זה בכל פעם שישאלו אותי. זה שהוא היה חולה ואומלל ומסכן וכו', זה ברור ומצער ולא מגיע לו- אבל זה לא אומר שזה בסדר להתנהג באנוכיות ולהיות קריזיונר, לנטוש את המשפחה שלך, לזיין מהצד ולחשוב שמותר לך כי אתה אומלל ומרחם על עצמך- יש דרכים מוצלחות יותר לפתור את זה ולא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה, אבל בגלל שזה קרטיס אז כנראה לאנשים יותר נוח לרחם עליו בגלל ההערצה שלהם אליו".

את מנגנת בס בלהקה, תפקיד שהיה שמור לפיטר הוק ב"Joy Division".

"הוא ממש מכונה וזה אתגר להיכנס לנעליים שלו, גם מבחינת הנגינה עצמה וגם הסאונד שלו. הוא מדהים בעיניי- מזל שיש את פיטר הוק בלהקה, לפחות זה... (צוחקת)".


אנטון קורביין. צילום: יח"צ

כמה מחשבות לסיום...

שמיעה של שירי "Joy Division" מעלה קונוטציה חזקה ביותר לדיוויד בואי הן מבחינת השירים הראשונים שלהם מתוך "תענוגות בלתי ידועים" והן מבחינת התיאטרליות ולו המועטה שהייתה לקרטיס כשהופיע על הבמה. מה בנוגע למוזיקה ישראלית? ובכן, אם בוחנים את השירים של הלהקה בקפידה, אפשר להבחין בך שפורטיס וסחרוף, למשל, הושפעו מהם מאוד ,במודע או שלא. 

כמה שאלות שעלו בראשי בעקבות שמיעת שירי  "Joy Division" הם: האם חלק מהלחן של "חלום כחול" של פורטיסחרוף זהה לזה של "Love Will Tear Up A Part "? האם מקרי שלחנו של "כמה יוסי" נשמע די זהה אולם בעיבוד שונה, ל"Shadowplay" של "Joy Division" ובמילות השיר המקורי, מסופר על שכונתו של קרטיס במקלספילד לעומת זאת של סחרוף, בבת ים? כנראה לעולם לא נדע את התשובה, אבל די ברור ש "Joy Division" השפיעה על דור חדש של להקות שהגיעו אחריה ובעקבותיה והדבר מוכיח לא רק בעובדה ששיריה אלמותיים אלא גם בכך שקיימות לא מעט להקות שמכסות אותם. בפברואר אמור "קונטרול" לצאת על DVD, אבל כבר עכשיו מומלץ לקחת רגע, להסתובב בדף ה"מייספייס" של הלהקה ומשם להמשיך לעוד מקומות ולהאזין לשירים שיצרו סדר שונה.  

   מצא את ההבדלים: 5 קוריוזים על "קונטרול" ו-Joy Division": הסיפור האמיתי האחרון של הפופ":

1. ב"סיפור האמיתי" מספר אחד מחבריי "Joy Division" שבהופעה שלאחר ניסיון ההתאבדות של קרטיס, פגע בקבוק בירה שנזרק מהקהל בנברשת גדולה שהייתה תלויה מעל הבמה, דבר שגרם לה ליפול על הרצפה, להתנפץ ובכך להתחיל את המהומה הגדולה- אולם ב"קונטרול" אין זכר לנברשת.

2. שם ספרה של דברה קרטיס, עליו מתבסס "קונטרול", הוא "נגיעה ממרחק" ששמו לקוח מהשיר "Transmission" של "Joy Division".

3. השיר "She's lost control", ממנו גזור גם שם סרטו של אנטון קורביין, נכתב על אותה נערה אפילפטית שלה מצא איאן קרטיס עבודה, כשעבד בתור פקיד בלשכת העבודה לבעלי מוגבלויות, שבעקבות התקף אפילפסיה שתקף אותה בוקר אחד כאשר הייתה לבדה בביתה מצאה את מותה. התבוננות ב"קונטרול" תרמוז כי יתכן שקרטיס כתב את השיר על עצמו עוד לפני שחלה.

4. ב"סיפור האמיתי" מספרים חברי "Joy Division" על המפיק המוזיקאלי שלהם, מרטין האנט, שהיה ממציא אפקטים מוזיקליים משונים אותם היה משלב בשירים. ב"קונטרול" ישנה סצנה מאותו אולפן הקלטות של האניט ובה אחד מהטכנאים משפריץ עם ספריי אוויר על המיקרופון בזמן המושמעת הקלטת "She's lost control" ובכך יוצר סאונד ייחודי שמלווה את השיר.

5. זו לא הפעם הראשונה שקורביין מתעסק בתופעת "Joy Division" בתחום הקולנוע. כבמאי קליפים הוא גם ביים ב-1988 את הקליפ לשיר "Atmosphere" של הלהקה, שיר שיצא אחרי מותו של קרטיס ואותו כתב הסולן הדכאוני בימים האחרונים לחייו. 


לינקים לדרך:
האתר של אנטון קורביין- http://www.corbijn.co.uk/

עמודי מייספייס:
The Post Mortem  http://www.myspace.com/thepostmortem  



מימין לשמאל: ברנרד סאמנר, סטפן מוריס, איאן קרטיס ופיטר הוק. צילום: אנטון קורביין

פורסם לראשונה ב"מגזין במה", 3/2008