יום שני, 30 בספטמבר 2013

בנוגע לילד: אלבום חדש לחמי רודנר- "זמן אסיף"


זה לא באמת רק אני והגיטרה. צילום: שרון דרעי.

תרצו או לא- חמי רודנר הוא כבר לא הילד מגבעת ברנר שחרך את במות הרוק הישראלי בשנות התשעים יחד עם אסף שריג, אופיר בר עמי ואסף מרוז. חבריו ללהקת "איפה הילד?". אם כבר ילד, אז רודנר נשאר בתוכו אותו הילד שרץ ברחבי קיבוץ גבעת ברנר בו נולד. השנים עברו ובחוץ הוא כבר אחר- בוגר יותר. הנה עכשיו פנימית, נדמה שגם שלם יותר. קחו למשל את השיר "לגדול"- בו הוא שר על אשתו קרן, שנחטפה על ידי אהבתו ולמרות שעוד לא התחילו החיים- בתוכה צומחים חיים חדשים. במקום להתלונן על זה שהוא לבד ושיכור, הוא שר על הואלס המהוסס שבחיי הנישואים שלו ועל הזוגיות בתוך הורות עמוסה ("אהבה חפוזה"). כשהוא כותב על זאת שהוא לא ראה כמעט שבוע, הוא מתכוון לבתו הקטנה ("בדרך לעין גב"). 

רחוק מהתל אביביות ההיא של המועדונים והבארים- רודנר נשוי באושר ויש לו כבר שלושה ילדים (!). השיר הפותח את "זמן אסיף" אלבומו החדש והראשון מזה שש שנים, הוא "הכי אמיתי". לא, המילות השיר הזה אינן מדברות על חבר, מקום גאוגרפי או אהבה לבחורה. המקום הכי אמיתי הוא "נקודת האבא" שלו- שבה ביתו הבכורה יודעת לגעת.

ואם כבר הוא עוסק במחשבות על משפחה, רודנר לא שוכח לעקוץ החיים במדינה שבה כולם מצקצקים בלשונם "איי איי איי" אבל "אולי הכל מאה אחוז". בניגוד למושג המקובל "ישראבלוף", רודנר פוצח ב"ישראבלוז". כואב אבל פחות. תל אביב אולי נואשת ולכן שרה בשפה זרה על מנת להתרחק מישראל ומהישראליות, לנו זה אולי נראה חדש אבל ככה זה שנים. זאת ועוד- כמו גם האיום הקיומי על המדינה. רודנר לעומת זאת, החזיר את הסרט הזה לספריית הוידאו הקרובה לאזור מגוריו ובמבט מעט משועשע וחינני הוא "חוטף את הישראבלוז". כל זה מוביל אותנו ישר ל"שיר שבור" המעולה והמבריק, בו התפרקה הלילה "עוד להקה בתל אביב"- אך בעיר הזאת אף אחד לא ידע מכך, כיוון שהיא עצמה "עסוקה הייתה בלהתפרק פירוק קטן משל עצמה". וכמובן, בל נשכח גם את להקת השוליים שהתקאבמקה שיר אחד קודם לשיר הזה... 

לא להקת שוליים, כן התקאמבקה. "איפה הילד?" גרסת המאה ה-21. צילום: שרון דרעי

אחרי כל הסיפורים שכבר עברנו- אנו מגיעים אל "מגדלור" הנוגה המספר ש"היה מגדלור וזרח בו האור, מקצה העולם עד קצה". מה שיכול להיות משל לכל דבר: מבן אדם דרך מקום ועד לתקופה שלא תחזור לעולם. שני רגעים לפני הסוף, זהו זמנו של שיר הנושא המקסים והמרגש הנושא בחובו את זיכרון הילדות מגבעת ברנר עם "הריח המוכר של עצי הפרי". רודנר מתרפק על כך, אבל גם מבין שהזמן ההוא חלף והילד ההוא כבר בגר והפך לאב. המעגל הושלם, וכשהוא שר על חזרה לביתו- הוא מתכוון לבית הישן בקיבוץ שבדמיונו. "הזמן לא מעניק דרכון, והעכשיו הוא קוביות בטון", הוא חורז בהשלמה המהולה בגעגוע ומיד מוסיף- "אתה תוהה מה השתבש, לאן הלכה האש- איך לא להתייאש, איך להמשיך לחלום". 

מצויד בנגניו המעולים: בראש ובראשונה הגיטריסט הנאמן ערן וויץ- שגם הפיק מוזיקלית, מתן אפרת, אביחי טוכמן, כלי המיתר של מאיה בלזיצמן וחן שנהר, ואפילו ירמי קפלן- שחוזר לימיו כמתופף, התחבר רודנר לעצמו ולשורשיו. אבא, בן, ומתברר שאפילו נכד- מוצאים עצמם בשיר המרגש "סבא חיים", שכולו געגוע מלא ביידישקייט. כמו כל בני "הדור החדש" שנולד בארץ, רודנר מגלה לבסוף את עולם האידיש והגלות של סבו בבלארוס, אתם כה ביקש להחביא בשנות התשעים. זאת בעזרת העברית וכן גם בעזרת שם החיבה שקיבל, חמי- הוא במקור שם סבו ששובש והפך ליותר ישראלי/עכשווי. לסיום, מקנח רודנר בקאבר לשירם של "החיפושיות", "אוב לה די אוב לה דה", שמקבל בעזרת חברי "המג'יקל מיסטרי טור" גרסה בגוון צועני-רוסי. אם כבר זיכרונות מהקיבוץ, אז הרי אי אפשר לשכוח שכמעט כל הטקסטים של שירי העם של פעם נכתבו על סמך לחנים של הצבא האדום ובכלל על סמך שירים רוסיים.

"זמן אסיף" הוא אלבום הלל לפעם ולאתמול, שרואה אוזן סמוך לחג האסיף. אין כאן סוכה, יש כאן רק זיכרונות שבאים להתארח כאושפיזין תחת קורת הגג שרודנר נתן להם. אם ב-2012 היה רודנר טרוד בהוצאת האלבום "בני המאה ה-20" של להקתו המיתולוגית "איפה הילד?", אלבום ראשון מזה 15 שנים- זאת כדי לטפל בגעגועים שנוצרו אצל הקהל הישראלי, בסוף 2013 הוא התפנה להוציא אלבום שמטפל בגעגועים שלו אל הילד שהיה וכמובן במשפחה שהקים. אם מתעמקים בה, התוצאה מפתיעה לטובה- עם הברקות טקסטואליות ומלודיות, בסך הכל מעולה ומעוררת מחשבה.

עטיפת האלבום "זמן אסיף"

חמי רודנר, "זמן אסיף", 2013, "עננה"/MUSIC 972  


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה