יום שבת, 31 במאי 2014

תושב חוזר: ראיון עם הגיטריסט מורדי פרבר

מורדי פרבר. תמונה מתוך עמוד הפייסבוק.

אינני רוצה לומר שאת שמו של גיטריסט העל מורדי פרבר (55) מכירים בישראל יחידי סגולה בלבד. לדעתי יותר נכון לכתוב, שמי שצריך לדעת מי האיש- מכיר אותו ואת פועלו ולא בכדי. אני אישית כל כך מעריך אותו, עד שבחרתי לעשות עבורו מחווה. למי שעדיין לא יודע, אוכל לגלות שנגן הגיטרה הירוקה(של חברת "Warwick & Framus") שמופיעה בבאנר בלוג הוא- זהו מורדי, כאשר לצידו מנגן נגן הקונטרה בס החיפאי המנוח- אודי קז'מירסקי. מתוך תמונה שצילמתי בהופעת ג'אז של שניהם ב"נולה סוקס" החיפאי.

פרבר נולד בקריית ביאליק ובגיל צעיר ביותר התאהב בגיטרה. בין 1979 ל-1982 הוא ניגן בארץ עם רוב המי ומי: מאריק איינשטיין, דרך שלמה ארצי ושם טוב לוי ועד שלמה גרוניך ונורית גלרון. ב-1982 הוא היה הישראלי הראשון שקיבל מלגת לימודים מלאה בברקלי וכך בן 23 הוא מצא את עצמו עוזב את הארץ בשיא הקריירה שלו, כשהוא אפילו נאלץ לסרב לבקשתו של סנדרסון להצטרף ללהקת "דודה", ומתחיל דרך שסופה לא ידוע. 


רוק היאחזות. פרבר בעת שירותו הצבאי.
צילום: אלבום פרטי.



מה שהתחיל במסע זה, המשיך במהלך הזמן לנגינה עם ענקי ג'אז כמייקל ברקר, אדי גומז, בוב מוזס, מירוסלב ויטוס, דיוויד ליבמן, ג'ק דיג'ונט, פיטר ארסקין, ג'ורג' גרזון, בוב מינצר ועוד ועוד. פרבר גם מצא את עצמו כותב במקביל מוזיקה עבור סדרות וסרטים, ובין השאר שירים שלו מעטרים סדרות כמו "כולם אוהבים את ריימונד", "הנסיך מבל אייר", "הסופרנוס" ו"המופע של ג'יי לנו". ב-1990 הוציא את "All the Way to Sendai", אלבומו הראשון. מאז העדיף להתרכז בעבודה כמלמד וכמורה למוזיקה באוניברסיטאות שונות בארצות הברית כברקלי, אוניברסיטת ניו יורק והניו סקול. בהמשך הוציא עוד שלושה אלבומים: "Mister X" ב-1995, "Being There" ב-2002 ואת  "Reflections" ב-2011.





בשלוש השנים האחרונות הוא מטייל על קו ישראל-ארצות הברית כדי להיות קרוב למשפחתו ולבנו התינוק, שנולד לפני כשנתיים. הערב (31/5, בשעה 21:00) הוא יופיע בהזמנת עיריית רמת השרון עם הרכב ישראלי למהדרין, רגע לפני שהוא ממריא לכמה חודשים בחזרה לארצות הברית לסידורים אישיים. "את מה שבניתי בארצות הברית, אי אפשר לפרק במהירות. אני מקריב מאוד מהקריירה שלי ומהנוחיות שלי, כדי להיות קרוב לאנשים שאני אוהב. עבורי המשפחה היא הדבר הכי חשוב", אומר פרבר. "מצד שני, לא את הכל אני בוחר. אני לומד כל הזמן איך להתמודד עם דברים מסוימים, כי ההתנהגות שונה בישראל ממה שאני רגיל". 



אחרי שלושים שנים, בהם אתה מבקר כאן רק בחגים, מצאת את עצמך לפחות חצי מהמזמן שלך פה. איך זה קרה?

"קודם כל, אמי היקרה נפטרה חודש לפני שבני בא לעולם. זו הייתה מכה רצינית ונשארה כזאת. זה לגמרי שינה הכל אצלי בחיים. הקשר שלי איתה היה חזק מכל הבחינות והיא גם הסיבה שרציתי להביא ילד לעולם למרות הכל. היא כל הזמן הייתה אומרת לי שנכד זה הדבר היחיד שחסר לה בחיים וזה כאב לי. אתה יודע, היה מדובר באנשים ששרדו את השואה, כשכל המשפחה שלהם לא. זה היה דבר גדול עבורה. היא דיברה איתי על זה שלושים שנה- ואז כשזה קרה, אמנם לא בצורה הכי מקובלת, פתאום אני מאבד אותה. ככה, בשיא האבל אני הופך לאבא ומוצא את עצמי מטפל גם באבי בן ה-95. 33 שנים בניתי חיים משלי ועכשיו אני פה, מתרוצץ בין בני שגר בחיפה ולבין אבי שגר בקריות".



פרבר ואימו, בעת שביקרה בארצות הברית.
צילום: אלבום פרטי.


את מורדי פרבר הכרתי לראשונה באופן מקרי לחלוטין. אלי יפרח מפאב האלי'ס בחיפה התקשר אליי יום אחד, בתקופה שהייתי כתב תרבות במקומון "זמן חיפה", ואמר לי שהולך לנחות אצלו למחרת אותו היום ובאופן ספונטני למדי נגן הגיטרה הישראלי הכי טוב בעולם. נו, אז מי שמכיר את אלי יודע שלפעמים הוא מגזים וגם אני חשבתי ככה. כשנכנסתי לבדוק במי מדובר, נדהמתי. נדהמתי, אבל לא כמו בערב עצמו- בו ניגן פרבר כשלצידו קז'מירסקי והמתופף המוכשר גיל לדין. לפני ההופעה החלפתי עם מורדי כמה מילים לטובת העיתון, ומאז נעשינו מיודדים מאוד.

קז'מירסקי גם הקפיד לצוות אליו את פרבר, בכל פעם שהיה מגיע לארץ, לטובת נגינת סטנדרטים מאולתרת שכזאת, בקפה נטו החיפאי אשר במרכז הכרמל. לא אשכח לעולם הופעה אחת כזאת, בקיץ, כאשר פרבר מנהל דיאלוג עם הגיטרה שלו, בית הקפה מלא, ואנשים שבאו מהרחוב או שסתם עברו במעבר החצייה הסמוך לבית הקפה- עומדים מחוץ למקום ופשוט צופים בו המומים. 




מימין לשמאל: גיל לדין, אודי קז'מירסקי ומורדי פרבר.
מתוך ג'אם ב"נולה סוקס", חיפה, 2011. צילום: חן לב

מעבר לאימך, ציפורה- שגם הקדשת לה קטע באלבומך האחרון, איבדת בשנתיים האחרונות את חברך הוותיק אודי קז'מירסקי שנפטר בעקבות מחלת הסרטן ואת אריק איינשטיין, שאליו היית בזמנו מאוד קרוב. האם לדעתך, יש פה משהו מעבר למקריות? כאילו מישהו מלמעלה רצה שתעשה איזושהי סגירת מעגל עם כמה מהאנשים האהובים עלייך ביותר?

"המוות של אודי ואריק, אלה שני מקרים שקשה להסביר. את אודי איבדנו בתוך עשרה ימים ואת אריק בתוך שעה וחצי. הכל היה מוזר בכל העניין הזה. עד שחידשתי את הקשר שלי עם אודי, שהתנתק עם השנים, תמיד הקפדתי לא לנגן בארץ אף פעם כשאני מבקר. בגלל אהבתי לאודי, מה גם שאחרי גיל 50 נעשיתי פחות פאנטי בקשר להופעות פה, בשנים האחרונות בכל ביקור בישראל מצאתי את עצמי מנגן סטנדרטים בג'אמים או בהופעות קטנות של ג'אז מודרני, עם המוזיקה שלי. 

"והנה לך סיפור עליי ועל אודי. בגלל החברות שלנו כאמור הסכמתי לנגן איתו, ולא סתם- אלא בבית קפה חיפאי, שם הוא היה אחראי על ערבי הג'ז פעם בשבוע. בגלל אחת ההופעות הללו, יש לי ילד היום. הייתה איזה פעם שקבוצת אנשים שבאה לראות את ההופעה שלנו, ביקשה להזמין אותי לברביקיו אחרי ההופעה, שם פגשתי מישהי שעושה טיפולים ביוגה ובריקיי. אז באמת, אולי כמו שאתה אומר יש משהו כזה פה- שהוא מודרך מאיזה מקום, כי לי לא היה כיוון לשום דבר. ואתה יודע מה? חבל גם להיכנס לכל הפילוסופיה הזאת".





מורדי פרבר וחברים. למעלה: עם אריק איינשטיין בשנות השמונים.
למטה: עם מאיר ישראל, מיכה מיכאלי ומשה לוי.
צילום: עמוד הפייסבוק של מורדי פרבר.


עד כמה היית קרוב לאריק איינשטיין ז"ל?

"הדבר היחיד שנשארתי פתוח מבחינה מקצועית בנוגע אליו בארץ, היה לנגן עם אריק. איתו תמיד הרגשתי חיבור מיוחד ולו עצמו יש בלב במקום משלו. זו גם אחת הסיבות שכשהציעו לי לקיים ערב מחווה בבית האופרה עם ענת פורט, לכבודו ועוד לפני מותו, הסכמתי בשמחה. כשמצאתי את עצמי יותר ויותר בישראל, ניסיתי לדבר איתו על שיתוף פעולה חוזר- אבל הוא כבר היה במקום אחר מבחינתו. גם היחסים בינינו השתנו ולא היו כמו פעם. כמובן שהוא שמח לראותי והאהבה בינינו נותרה חמה, אבל לא היה את האמון המקצועי שהיה בינינו אז.

"אריק תמיד הרגיש שהוא חייב להרגיש שאין לו מחסומים עם מי שהוא עובד איתו. כשהוא נפטר, קיבלתי כאמור סטירת לחי שלישית ומטורפת בתוך שנתיים. הייתי בתל אביב בהופעה ופתאום אנשים מכל מיני מקומות שלחו לי הודעות, שהיה כתוב באינטרנט שהוא במצב אנוש. אז מיד הלכתי לכיוון. כשהגעתי אי אפשר היה להיכנס לשם. איכשהו מוני מושונוב או אלי ישראלי זיהו, הכניסו אותי לחדר. לא ידעתי מה מצבו באמת ומכיוון שעד הרגע האחרון היה לי חשוב לדבר איתו, מצאתי את עצמי מולי. לצערי, כבר לא היה מה לעשות בנוגע אליו אז ויצא ראיתי אותו ללא רוח חיים, שזה לא משהו שהייתי אמור לעשות. 

"אחרי שאריק נפטר עלה לי לראש רעיון להיפגש עם כמה אנשים שניגנו איתו ולגבש איתם הרכב חד פעמי שכזה. המוות הזה, החזיר אותי איזה 40 שנים אחורה לנגן עם מאיר ישראל, משה לוי ומיכה מיכאלי. היה לזה קסם וזה גם הדליק אותי, מהבחינה הזאת שהצד הישן שלי יצא החוצה. קראנו לעצמנו בפשטות 'ילדים של החיים'. חוץ מזה, גם נוצר קשר מחודש עם יהודה עדר, שהזמין אותי להיות מרצה אורח ב'רימון', ומצאתי באופן כללי בארץ דור מוכשר מאוד של מוזיקאים".







לדעתך יותר קל היום למוזיקאים ישראלים להצליח בחו"ל?

"יש אנשים שעושים את זה כרגע ויש יותר תיעוד של זה. הם כמובן לרוב יצאו בגיל צעיר יותר לחו"ל ובנוסף לכך לא עברו את כל מה שאני עברתי. בטח לא מבחינת הקריירה הישראלית שלי. כל אחד ודרכו. כשאני הייתי שם הכל היה יותר קשה, אף אחד לא חיכה לי. הגעתי משום מקום. אני רואה את הצעירים בבית הספר 'רימון', שהכל נגיש להם. אתמול הם ראו את צ'יק קוריאה, ולמחרת איזה ענק מוזיקה אחר להרצות להם. מצד אחד זה דבר אדיר ומעולה. מצד אחר, לא תמיד בגלל הנגישות הזאת הם מבינים את החשיבות של המוזיקאים מהעבר ואיך הדברים התנהלו פעם לעומת היום. 

"כל העניין כמה רחוק אתה הולך וכמה אומץ יש לך. נהוג לומר על מעשים כמו שאני עשיתי ב-1982, כי לא ממש היה מי שחיכה לי שם, שמי שעושה אותו הוא אמיץ מאוד או טיפש מאוד. לדעתי, הייתי גם אמיץ וגם טיפש. כל אחד בישראל היה מת שתהיה לו את הקריירה שעזבתי ב-1980, ויש כאלה שבאו ללמוד בברקלי רק כדי לחזור ארצה ולעשות קריירה כזאת. אז כן שילמתי על זה מחיר, אבל יחד עם זה היה לי את השקט להתאמן ולהתפתח. סיפרתי לך בעבר איך הייתה לי תקופה בבוסטון שהייתי מנגן 10 שעות ביום ולפעמים יותר".



קשה מאוד להשיג אותם כעת. פרבר מאחורי הקלעים באחד מאיחודי "כוורת".
צילום: אלבום פרטי.


האם אתה מבחין בהשפעות ים-תיכוניות או ישראליות על המוזיקה שלך?

"לצערי אין כאלה ברמה המעשית, ולו ברמת הגימיק. גדלתי על דברים אחרים ולכן הושפעתי ממוזיקה קלאסית, רוקנ'רול, ג'אז ושילובים ביניהם. יחד עם כל זה, וכמו שכתבתי בפתיחה לספר שלי, כשאני מנגן קטעים מסוימים אני יכול לראות לנגד עיניי את הנוף של חיפה וכל מיני אלמנטים או דברים מסוימים, שברור שספגתי מהילדות. בדיוק כמו שאני שומע קטעים מהתקופה שגרתי בניו-יורק, ואפשר להבין בקלות שזה הוקלט בתקופה ההיא". 

ובכל זאת, באלבום האחרון שלך יש קטע בשם "רבין". אותו הקדשת לראש הממשלה לשעבר.

"הנה, במקרה הזה ברור שזה שיר ישראלי לכל דבר. כמעט ולא הופעתי איתו, אבל דווקא בהופעות האחרונות אני מנגן אותו- לפעמים גם בהקדשה לאמי וכמובן לאריק. כתבתי את הקטע הזה מתוך טראומה גדולה והוא ההיפך מהמון דברים שניגנתי במהלך השנים. היה לי גם רצון שמישהו יכתוב לזה מילים, ושאריק ישיר אותו. 'רבין' מראה מעבר לכל, שלי יש את העולם והסגנון המוזיקליים שלי. אני קורא לזה 'העולם של מורדי פרבר', אבל מצידי שכל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה. אני מלמד ומנגן מגוון סגנונות, אבל לדעתי כשהדברים יוצאים מהידיים שלי- הם יוצאים אני ולא משהו אחר שאפשר לקטלג אותו"




אז אפשר לומר שאתה עדיין מזדהה עם מה שניגנת באלבום הראשון שלך?

"בהחלט. מבחינתי מה שעשיתי שם הוא חסר זמן. כשאני מקשיב לקטעים הללו היום, זה יכול להתאים לעכשיו. אין שום דבר ישן באלבום ההוא. עבורי, כל תקליט הוא כמו ילד- ולכן אני לא רץ ומקליט הרבה. מעבר לאנרגיות שזה גוזל ממני. אבל אתה יודע מה? עם כל מה שעברתי בשלוש השנים האחרונות, נראה לי שיש לי מה להגיד ושאני מוכן להתחיל עבודה על אלבום נוסף". 

מה הולך לקרות בהופעה האחרונה שלך בארץ, נכון לעכשיו?

"אחרי כל השנים יש במוזיקה שלי דינאמיקה והיא קיצונית. היא נעה מבלדה מצמררת ועד לקטעים חייתיים מבחינת הרמונית. בחרתי להרכב הזה חבר'ה צעירים, שגם הופיעו לא מעט בחו"ל. מדובר בכישרונות גדולים שמנגנים מצוין: גדי להבי על פסנתר, אברי בורובוב על בס ועופרי נחמיה, שניגנתי עם אבא שלו בקריות כשהיינו בני 15, על התופים. ננגן בעיקר מ-"Reflections", שאמנם יצא בזמן האחרון אבל לא מודפס בארץ.

"פעם להוציא תקליט היה עניין של מסיבות עיתונאים, אבל היום זה בסך הכל כרטיס ביקור. מה גם שהכל היום הולך דרך 'ITONES' ו-'AMAZON'". בכל מקרה, מי שמתעניין ורוצה יכול להשיג אותו בהופעות שלי". 

-


מורדי, לסיום. איפה אתה רואה את עצמך בקרוב? ממשיך בנסיעות או משתקע פה?

"כמה חברים אמרו לי שמספיק נתתי, התחלקתי ותרמתי למקומות אחרים- ודווקא בישראל לא עשיתי את זה. השתדלתי לעשות את זה יותר, מבחינת לימודים של אימפרוביזציה, כיתות אמן לימוד של אנסמבלים. כל זמן שאני יכול לעשות את זה וגם לטפל בדברים האישיים שלי, אוכל להתקיים מבחינת המחשבות שלי- כי בכל זאת למרות הכל אני עושה מוזיקה או מלמד. אני כבר אחרי "Mordy Ferber the first fifty years", וזו תקופה שונה לחלוטין עבורי. נראה איך הדברים יתגלגלו".



שלוש שנים, תקליט וילד. מורדי פרבר. צילום: עמוד הפייסבוק.
לינקים לדרך:

1. חן לב, "כך הפך הנער מקרית ביאליק לאחד הגיטריסטים המובילים בעולם",25/05/2011, "זמן חיפה/קריות".
2. חן לב, "ביחד ולחוד", 24/04/2009, מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות".
3. חן לב, "פרידה מאגדת הקונטרבס החיפאית, אודי קז'מירסקי", 24/07/2012

לינקים נוספים:

1. עמוד הפייסבוק של מורדי פרבר
2. עמוד היוטיוב של מורדי פרבר
3. עמוד הגוגל+ של מורדי פרבר
4. אתרו של מורדי פרבר
5. עמוד הסאונדקלאוד של מורדי פרבר






יום שישי, 23 במאי 2014

מצא ועדיין מחפש: אלבום בכורה למייקל קוברין, SEARCHING- ראיון



חוצה את הים, בדרך אליכם. עטיפת אלבומו של מייקל קוברין.


החיפאי מייקל קוברין (23) הוא אמן גיטרה ייחודי המשלב רוק/פולק/מוזיקה קלאסית, עם יכולות מיוחדות בשירת טקסטים שכתב. במקביל ל"אלבום" יצירות אקוסטיות ששחרר דרך היוטיוב, הקליט קוברין אלבום שירים בינלאומי בהפקת יוסי סאסי (ממקימי להקת המטאל "אורפנד לנד"). האלבום ממתין להדפסות וקליפ, לשם כך נפתח המיזם החברתי באתר "Headstart".

לצד הנגנים עמי בורנשטיין, טל בלושטיין, אשל לבאור וגיא רודוי, מנגנים בפרויקט של קוברין גם נגנים אורחים כאדם בן עזרא, יונתן מילר, מורן מגל וכמובן יוסי סאסי עצמו. את רוב המיקסים הכין איתי ארגמן. "בניגוד לכאלה שנוהגים 'להחביא' את הגיטרה האקוסטית מאחורי השירה או הטקסטים, אצלי היא תפסה מקום מקום חזק- דווקא באלבום שמבוסס על שירי רוק", אומר קוברין. "שני הצדדים תומכים האחד בשני, המוזיקה בטקסטים ובשירה. בשבילי ההצלחה בהפקה היא היכולת לשלב פנייה לקהל אוהבי מוזיקה יחד עם פנייה לקהל המורכב ממוזיקאים".

מתי הבנת שזה מה שאתה רוצה לעשות בחיים?

"בגיל 13 כשראיתי את מייקל ג'יי פוקס ב'בחזרה לעתיד' מנגן לחברה שלו, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. התחלתי כגיטריסט קלאסי ומשם התאהבתי בכל סגנון אפשרי. בעזרת הגיטרה האקוסטית מצאתי דרך לבטא את עצמי בצורה אישית המיוחדת לי. אגב כאמן, זכיתי גם לייצג את ישראל במגוון אירועים ומדינות בעולם: איטליה, צרפת, ספרד, רומניה, ארצות הברית וגרמניה".





למה בחרת לאלבום את השם "Searching"?

"השם משקף בין השאר את אווירתם המשתנה של השירים שלי, שנועדו לגעת בכל רגש אפשרי".


איך הגעת לעבוד עם יוסי סאסי?

"במסגרת לימודי הפקה מוזיקלית ב-BPM בתל אביב, יוסי הגיע לתת הרצאת אורח. עם הניסיון שרכשתי, הבנתי שהוא הכי יתאים לי לעבודה על האלבום: גם מבחינת האווירה, גם מבחינת המקצועיות. במהלך הסשן בשיעור הוא השמיע את האלבום הסולו שלו, שמאוד תפס אותי מבחינת ההפקה, הסאונד והפרטים הקטנים שהוא הקפיד עליהם. מעבר לכל היה שם את הניחוח החו"לי הזה ,שחיפשתי להכניס אצלי כי כרגע אני מכוון את השירים שלי מעבר לים- עם כל האהבה שלי למוזיקה ישראלית. 




"באותו היום ניגשתי אליו והשמעתי לו את השירים שלי. ראיתי שהוא התחבר והמשכנו לעוד פגישה, עד שזה הגיע למצב שהסכמנו על עבודה משותפת שהוביל לבסוף לאלבום מאוד מאוד מושקע לדעתי, ששם דגש על מוזיקה איכותית".

למה פנית ל"Headstart"?

"בשלב מסוים הבנתי שכל ההשקעה הכספית שכבר השקעתי באלבום, למעשה לא תספיק להוציא אותו- למרות שהוא מוכן ברמה הדיגיטלית. מה שאומר יחסי ציבור, הדפסות וקליפ- שלפעמים יותר חשוב מהאלבום עצמו. כל זה דורש עוד כמה עשרות אלפי שקלים. ולפחות חלק מזה החלטתי לגייס דרך המיזם החברתי. למה? אני לא מפסיק להופיע כל הזמן, ואחרי כל הופעה אנשים באים ומפרגנים. אמרתי לעצמי שאם אנשים באמת אוהבים את מה שאני עושה, אולי כדאי לי להישען על הקטע החברתי בכל מה שקשור למימון שאני זקוק לו להשלמת משימת האלבום. 

"חוץ מזה, שדרך האתר הזה יש אפשרות להזמין את האלבום מראש, כרטיסים להופעת ההשקה, ועוד המון אופציות מדליקות שללא ספק יאתגרו אותי במידה ויתממשו".






בחרת לקחת מטרה צנועה יחסית, 15 אלף שקל.

"כן, לא רק כי אני מאמין שזה אפשרי אלא כיוון שגם אותה יש לי קשיים רבים לגייס... עם כל האמונה שבי אני מרגיש שזה הולך לקחת זמן עד שאנשים באמת יכירו את מה שאני עושה. לצערי לא רבים בימינו ממהרים להקשיב למוזיקה של אמן לא מוכר".

היום הוא היום האחרון של המיזם שלך. בינתיים גייסת 81% מהכסף. לדעתך תצליח ללכת עם זה עד הסוף?

"יש כאלה שדרך ההדסטרסט התחילו להגיע להופעות וגילו את המוזיקה שלי, לכן לדעתי אצליח בסופו של דבר לגייס את הסכום, למרות תוך כדי שהמיזם רץ הבנתי שככל הנראה לא אגיע גם למטרה הזאת בכזאת קלות..."



בחזרה לעתיד, עוברים בהווה. מייקל קוברין בהופעה. צילום: עמוד הפייסבוק

מייקל קוברין- הופעות קרובות:

24/5 - אליס פאב, חיפה (מופע חשמלי)
25/5 - בוקסה, תל אביב (מופע חצי אקוסטי)
27/5 - לולה באר, באר שבע (מופע חשמלי)
29/5 - פסטיבל אינדי כינרת (מופע חשמלי)

לינקים נוספים:

1. עמוד הפייסבוק של מייקל קוברין
2. עמוד היוטיוב של מייקל קוברין
3. עמוד ה-HEADSTART לטובת הפרויקט של מייקל קוברין

יום שלישי, 29 באפריל 2014

בצור העיתים: ראיון עם ערן צור, יום השואה 2014

 
צילום: שרון דרעי


בסוף השבוע בו אנחנו בישראל ציינו את יום השואה, יחזור ערן צור להופיע (1.5) בפאב "המורגן" אשר בקריות (יחד כמובן עם המתופף שי ברוך והגיטריסט רם אוריון). מין צירוף התרחשויות מרתק, בטח כאשר העבר שואב אותך דרך זמן עתיד ומציף סיפורים שסיפרו לך ועתה הופכים לסיפורים שאתה מספר למישהו אחר. אז נכון, קודם כל אביו של צור היה חנוך- ניצול שואה מפולין, אשר בארץ הפך למורה לספרות ומצא עצמו מחנך כיתת מכונות לבגרות מלאה. מנגד, בסביבתו של הילד ערן, יליד קריית ביאליק אשר גדל בשכונת מגורים שאוכלסה בניצולי שואה רבים, היה אפשר למצוא למשל את החבר של המשוגע, המכסה הירוק- שמתחתיו שרצו זוועות, הפחד מנטישת אם וכן הוא ושני אחיו (לצור גם אחות מנישואיו הראשונים של אביו), שתוארו בשיריו המוקדמים אותם ביצע עם חבריו מ"כרמלה גרוס ואגנר". כל אלה, לצד כמובן סיפור מסגרת המתואר בספרו היחיד- "בית אשמן", אשר יצא ב-2004. "כמו כל בספר בדיוני שמישהו כותב, יש בו שורשים הקשורים למציאות, כולל חלקי דמויות שהכרתי", מספר צור על ספרו.




האם 
אביך נהג לשתף אתכם בכל מה שקשור למאורעות מהתופת?

"באופן כללי, 
השתדלנו כולנו, במודע או שלא, לא לגעת במה שאבי עבר בזמן השואה. אם דיברו על כך אצלנו בבית, זה היה מעט מאוד. מה שהגיע אליי היה בעיקר דרך שמועות וחלקי אמיתיות שרצו בתוך המשפחה, המסלול שעבר ואיך הוא שרד. אמי, שהתחתנה איתו כשהייתה בת 20, הגיעה לארץ מצ'כוסלובקיה לפני כל ההתרחשויות באירופה בזכות אביה שתפס יוזמה בזמן והעלה את המשפחה בספינת מעפילים ארצה.


חבל שאתה לא כאן. אבא. ערן צור ואביו חנוך.
צילום: מתוך אלבום פרטי


"אבא שלי היה מפא"יניק, וכמו שבן גוריון אמר בזמנו- שצריך להמשיך קדימה ועכשיו להיות ישראלים, גיבורים, ככה הוא עשה: שינה את שם משפחתו, קבר את העבר ברמה מסוימת והפך לישראלי. ברור שהעבר הכביד עליו מאוד, אבל הוא חשב שאסור לנו הילדים לראות אותו בחוסר האונים שלו ולכן התמודד עם המשקעים הללו לבד. הוא לא רצה שנרגיש מאויימים, ברמה כזאת או אחרת".



16 מלאו לנער. ערן צור בצעירותו, מנגן "פינק פלויד".
צילום: אתר הבית של ערן צור

האם היה איזה רגע שכן ראיתם אותו בשברו?

"כשביקשו בכיתה של אחי הגדול להביא מישהו מהמשפחה שהוא ניצול שואה כדי לספר את זיכרונותיו, אבי הוזמן לעשות זאת. הוא ניסה לדבר על זה, אבל התחיל לבכות די מהר- והלך משם".


בשיר שהגיע מאוחר יותר, "יחפשו לא יימצאו", אתה מנהל דיאלוג לכאורה עם אביך המת. אני מניח שהרבה יותר קל לחקור את העבר שלו במעמד צד אחד.

"קודם כל, היו הרבה אמנים שהתמודדו עם הנושא של השואה מאז ומתמיד- בוודאי העבודה החשובה המונומנטלית של פוליקר וגלעד קופצת לראש כשמדברים על זה, אבל כל אחד, וכמובן אני, בחר לטפל בנושא בדרכו ומזווית מסוימת. בנוגע לדיאלוג ששאלת עליו, תמיד יותר קל לדבר עם ועל מישהו שאיננו וזו אכן חירות מסוימת לכותב. להגיד לך שהייתי כותב את השיר הזה ככה בדיוק אם אבי היה עדיין חי ולא נפטר בהיותי בן 15? אין לזה תשובה פשוטה".

ביקור מולדת. ערן צור עם שי ברוך ורם אוריון, ב"פילאוסוף". צילום: חן לב


בכל פעם כשאתה חוזר להופיע לא רחוק מהאזור שגדלת בו ואביך לימד בו, אתה מוצא עצמך מתמודד מחדש עם איזה מפלצת אימתנית ופרה-היסטורית?

"שכבות בתודעה שלי קיימות ללא ספק. כנראה שתמיד יהיה בי פן בירכתי התודעה שלי, שלא אשתחרר ממנו אף פעם. מצד שני, אני לא בא להתעמת עם העבר כשאני בא להופיע במקומות באזור, אני נוטה להתרכז בעבודה שצריך לעשות עוד לפני שעולים לבמה. לא מדובר ב'האודיסאה לקריות'. אבל, זה נכון שלפעמים באמצע ההופעה או ההכנות משהו מוכר עולה בראש או קופץ לעין ומזכיר לי נשכחות. למשל, כשהופעתי ב'פיל-או-סוף', שנמצא ממש לא רחוק מבית הספר בו לימד אבי, סמוך לקו נמל הקישון, לפני ההופעה לא יכולתי להתאפק ולקחתי את שי ורם לראות את המקום ההוא".

"בנקודה הזאת בים, בקיץ במיוחד, יש שילוב קטלני בין הבל ארובות המפעלים לבין הלחות של הגלים- וזה לא המקום הכי טוב להביא אליו אנשים. קורין אלאל הייתה איתי שם, קיבלה מזה 'חלסטרה' וחזרה מהר לשבת באוטו. בפעם האחרונה ב'מורגן', דווקא ויתרתי על העניין הזה. ירד גשם מאוד חזק ולא היה מה לדבר על לצאת החוצה".




מה אתה יכול לספר על ההתרשמות שלך מהמקום?

"ההופעה הקודמת, הייתה ממש מעולה. באופן כללי מי שהזמין אותי לשם היה ועדיין קובי עזרן, שעושה שם עבודה נהדרת ומנסה בכל דרך להפיץ את הבשורה למי שהוא רק יכול. אני מאוד מעריך אותו על זה. בגלל שיתוף הפעולה הזה איתו, 'המורגן' הוא המקום בשבילי באזור הזה כרגע. בלי שום קשר, בהופעות בקריות תמיד קורה משהו ויש את ה'אקסטרא'- מכל מיני סיבות: סוג הקהל, מה הוא אוהב לשמוע וכמובן השילוב בין שניהם וזו האינטראקציה שנוצרת בינינו".

טוב, אז כבר די ברור לכל מי שקורא את זה עד לפה, שיש משהו מאוד רומנטי בתפיסה שלך לגבי החיים. אבל זה לא נעצר שם וממשיך גם אל הבמה. אם זה באיחוד של להקת "כרמלה גרוס ואגנר", שנערך לא מזמן ועד לאירוחים שלך אצל אחרים או אצלך בהופעות, וכמובן בל נשכח את רם אוריון שניגן איתך בגלגול האחרון של "כרמלה" בטרם הפירוק הסופי בזמנו.

"ברור שכן. אני טיפוס סנטימנטלי למדי מעבר לצמד הנגנים שאופיע איתו גם ב'מורגן', המלווה אותי יחד משנת 2000, אני רואה במה שציינת דבר בעל ערך. חברים שעברו איתי דרך בעבר ונותרו איתי עד היום, אליהם יש לי תחושת מחויבות וזה משמח אותי אם אני יכול לעזור להם כמוזיקאי. להתפרנס מלהיות נגן או זמר, לא רק בישראל אלא בעולם, זה לא דבר של מה בכך. אם חוזרים לשי ברוך ולרם אוריון, יש כבר בין שלשותינו מעיין רב-זוגיות, במובן שאנחנו מכירים האחד את השני, ויכולים לעשות דברים על הבמה גם מבלי לדבר בזמן ההופעה".





בחודשים האחרונים אתה מעלה ב"בארבי" עם אורחים מתחלפים וההרכב שלך את ערב הגיטרות הגדול. למה גיטרה?

  "אני בסיסט במהותי, אבל כשאני כותב שיר זה יכול להיות גם על גיטרה. מלבד זאת, כשאני מנגן שיר על הבס, אני מיד חושב על איך תשתלב בשיר גיטרה חשמלית. לכן גם אם תשים לב, בחלק גדול מהשירים שלי יש הרבה מקום להכניס את הכלי הזה. ב'בארבי' זו סדרה מיוחדת של הופעות. נתחיל מזה שעד עכשיו, אחרי שהתרגלתי במשך שנים רבות להופעות אינטימיות ברחבי הארץ, לא הופעתי שם- אז יש לי געגוע למקום שיכול להכיל סאונד גדול ומלא גיטרות. זה סשן בו אני מארח בכל פעם שלושה גיטריסטים מוכשרים ביותר, שכל אחד מוזמן להיכנס לשדה של הטריו שלי ואנחנו מצידנו בודקים מה אנחנו יכולים להביא אלינו מהמוזיקה שלו. בטח אם הוא 'פרונטמן' בעצמו. בהופעות של ערבי הגיטרות, כל המשתתפים יוצרים קיר של סאונד- מבנה גדול ומרשים שיוצר מוזיקה גדולה מסך חלקיה, חזקה, אינטנסיבית ומפוארת.


אורחים נוספים יגיעו. ערן צור ב"כרמלה גרוס ואגנר".

"הערב הקודם, בהשתתפות קורין אלאל, תמר אייזנמן ורונה קינן, היה מקסים ומוצלח ביותר. בהופעה הנוכחית (9/5) נארח את גבע אלון, אורי כינורות ואופיר ליבוביץ' מ'נקמת הטרקטור'. עם גבע אלון יש לי קילומטרז' רב- הוא ניגן באלבום 'כל מה שאנושי' ויש לו ביצוע נהדר ל'בלילות של ירח מלא', חוץ מזה שיש שירים שלו שאנחנו מכירים ומתחברים אליהם. עם אורי כינורות, זו בהחלט פעם ראשונה. הוא שונה מגבע, איש להקת 'בום פם', עם הגיטרה המכוונת לסולמות האתניים. נעשה שיר אחד מאלבום הסולו החדש שלו, וגם דואט עם שירים מסוימים שלי בהם קיימת פתיחות לגוון האתני. בניגוד להופעה רגילה הכוללת שירים מהירים, רעש ובלאגן, הבחירות של אורי יותר עדינות והעושר המוזיקלי שהוא מביא יתבטא בעיקר בשיתוף הפעולה בינו לבין רם אוריון. ויש את אופיר ליבוביץ', מ'נקמת הטרקטור', שהוא היוצא דופן כי הוא לא מבצע שירים משלו. מה שכן, הוא גיטריסט ענק. 

"ה'טרקטור' ו'כרמלה' היו להקות מקבילות מבחינת השנים וההופעות בזמנו. נגיד ב'רוקסן', עשינו דאבל פיצ'רים. אפשר לומר שאני מכיר היטב את הולדת הלהקה שבא הוא חבר, ומתוך הרפרטואר שלה בחרתי שנבצע את 'היא'. ברמה הכללית ומטבע הדברים מבחינת ההיכרות שלנו, אופיר ישים דגש בביצועים המשותפים בשירים שכתבתי בשנות התשעים".




איך אתה רואה את הדרך שלהם לעומת הדרך שאתה עברת כשהתחלת בתור מוזיקאי צעיר?

  "גבע ואורי שייכים לדור אחר, שהיום כבר יכול בקלות יחסית להופיע מסביב לעולם ולכן כותב שירים באנגלית. הכתיבה שלהם באנגלית נראית לי מתוך שאיפה להגדיל את הקהל שלהם גם מעבר לים, ככה שהאירופאי הממוצע יבין על מה הם שרים. השאלה המשמעותית היא עד כמה אתה יכול לבטא את עצמך כישראלי בשפה שאיננה עברית, אבל מצד שני יבוא למשל גבע ויגיד שהוא מבטא עצמו נהדר כשהוא כותב באנגלית. יחד עם כל זה, גבע במהותו מאוד ישראלי. לקח לו קצת זמן, אבל עכשיו הוא עובד יחד עם עמיר לב על אלבום של שירים בעברית ואת זה אני אומר לשמחתי. הייתי רוצה לראות יותר אנשים עובדים עם השפה הזאת בארץ ולא מנסים לצאת החוצה. אני מניח שבצעירותי הייתה לי סביבה תומכת יותר לשירים בעברית ולכן היה לי קל למצב את עצמי יחסית אליהם". 



עברית שפה יפה. ערן צור בסוף שנות השמונים עם להקת "דיאז".
צילום: אתר הבית של ערן צור

ומה לגבי אלבום חדש משלך?

"יש לי כבר שיר אחד מוכן, עליו עבדתי עם צח דרורי- והואנשמע כמו השיר האחרון באלבום... בכלל, הייתה תקופה שחשבתי להקליט חמישה-שישה שירים ולהוציא אותם במיני אלבום. כשהייתה לי את תוכנית הרדיו שלי ב-88FM ("הפרש השחור", ח"ל), מצאתי את עצמי מכיר להקות חדשות דרך שיר אחד, ואז הולך לנבור פנימה דרך שיר ועוד שיר. אמרתי לעצמי אם אני ככה, למה לעשות אלבום שלם? אולי נוציא סינגל אחד בכל פעם? ככל שעובר הזמן אני אומר שאני מעדיף יריעה רחבה ויצירה גדולה. למצוא את האנשים והצורה הנכונה לחפש. ככל שהזמן חלף, ולא בגלל שאני כותב לאט אלא בגלל התפיסה הקונספטואלית שלי לגבי אלבום שלם, אני מרגיש שכן כדאי לחכות כי אני צריך לעבור דרך והדרכים האלה לוקחות זמן אחר בכל פעם. אין למהר אותם, צריך לתת ליצירה את הזמן, גם בכתיבה וגם בביצוע. מה ייצא משיר אחד שמישהו יבחר להשמיע או לא? 


 


"נקלעים לזה נורא בקלות: אתה מוציא שיר אחד, משמיעים או לא, אתה עושה לזה קליפ ומריץ ברשת, מקבל כמות צפיות ואומר זהו? ההעדפה שלי היא להוציא מכלול של שירים, מוכנים לגמרי. זה לא שיש עליי לחץ מבחוץ, אלא אני צריך להרגיש שזה ממש ממש טוב אחרת מבחינתי אין טעם להוציא. בסופו של דבר, ייצא מזה אלבום, כאשר ארגיש שאני מתאהב בתוצאה. אם זה לא קורה לי אני בצרות, כי אני לא אוכל לדחוף את זה. אבל בטח אתה יודע חן, לפעמים בתוך כדי תהליך היצירה, הביקורתיות הטבעית נחלשת ובזמן העבודה באולפן לפעמים אתה לא רואה ממטר. המתחים הנפשיים מאוד גדולים. השירים רוצים לצאת מתוך האנרגיה של עצמם וההצדקה לעבור את זה, היא שהשירים יהיו מספיק טובים. מהמקום שלי, בדרך כלל אני יודע לאן הדברים הולכים. פחות מעניין אותי לעסוק בהצלחה גדולה או קטנה. אותי מעניינת רק היצירה עצמה. עכשיו זרקתי את האבן הראשונה, ונראה אותי משלים את הפער עד לשם...".



יש. לנו. אהבה. היית מאמינה? ערן צור. צילום: שרון דרעי


לינקים לדרך:

1. חן לב, "שם ביער", ראיון עם ערן צור מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 13/08/2010
2. חן לב, "ואז הופיעה בטי", ראיון עם ערן צור מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 24/06/2011
3. חן לב, "זיכרונות מבית הספר", ערן צור בפרויקט "הפינה שלי" ב"זמן חיפה/קריות", 28/09/2011
4. חן לב, המדור "הכל אישי" מארח את ערן צור, "זמן חיפה/קריות", 10/02/2012

 לינקים נוספים:
1. פלייליסט מתוך ההופעה בפאב ה"פיל או סוף" שבקריות, 29/06/2011




יום רביעי, 23 באפריל 2014

סובול לא ידע שהוא כזה: ראיון עם השחקן ניסו כאביה בעקבות "פריחת ההדרים"

שישה בעקבות אחד. קאסט "פריחת ההדרים". צילום: יח"צ תיאטרון "תמונע"
מימין לשמאל: פרסי, לוי, כאביה, יניב, רשף ויפת

השנה הנוכחית עבור השחקן ניסו כאביה היא ללא ספק מהפוריות ביותר היו לו. היו לו גיחות על המרקע הקטן ועל במת תיאטרון בית לסין, אבל בעיקר הוא הפך לאחד מהאמנים המזוהים ביותר עם תיאטרון "תמונע". בשנה האחרונה הוא מגלם במקביל על במתו של תיאטרון הפרינג', הממוקם בדרום תל אביב, את התפקיד הראשי בשלושה מחזות שונים: הצגת היחיד שכתב (יחד עם ניצן כהן) על ילדותו - "חם בטבריה" (שתחזור לבמות בקיץ וכן צפויה לצאת בקרוב לסיבוב הופעות בארצות הברית), "גלם" המוערכת (שם הוא החליף לצמיתות את אורי הוכמן ושינה לחלוטין את זווית ההצגה) וכעת גם ביצירה החדשה של יהושע סובול- "פריחת ההדרים". "נו אז אתה שואל: 'ניסו כאביה, מה יהיה איתך?'", צוחק כאביה כאשר אני מזכיר לו שבכל אחד מהמחזות הללו מלהטט בין זהויות. בין אבא לבן, בין גברים לנשים, בין יצרים לתככים ועוד ועוד. "אתה צודק שיש קו מקשר בין שלושת ההצגות הללו, שמסתכל על העבר דרך משקפי ההווה ועובר דרך בדיקת משפחתיות והחלפת זהויות רבות. אני בכל המקומות האלה כיוון שכשחקן מרתק ומעניין אותי להיות שם". 

למעלה: ניסו כאביה כחייל האמיץ עוזי. צילום: דניאל קמינסקי
למטה: ניסו כאביה כניסו כאביה. צילום: נילי ממן

"פריחת ההדרים" מועלית בחודשים האחרונים, אבל בסוף השבוע הנוכחי (חמישי ושבת) היא תשוב לבמה בעקבות פסטיבל שמקדיש תיאטרון "תמונע" לסובול. זהו סיפורו של לוחם לשעבר ביחידת ציידי מבוקשים בשטחים, שיום אחד באביב מתהפך ובדקות מעטות של חוסר שפיות נדחף מתוך הטראומה הפנימית שהוא נושא עמו- ומוצא עצמו יורה בשני טרמפיסטים שאסף. הרעיון המקורי למחזה התחיל להתבשל אצל כאביה כבר בסוף שנות התשעים, אבל רק ב-2008 הוא החל לחפש מישהו שיעזור לו להרים את העניין.

ב-2013 הגיע כאביה לפתחו של סובול ובמהירות נכתב מחזה עבור שישה שחקנים (כאביה עצמו, פולי רשף ששיחק באינספור הפקות, רוני יניב, סיון לוי- זוכת פרס האוסקר הישראלי ופסטיבל חיפה על תפקיד הראשי בסרט "שש פעמים", אודי פרסי המוכשר והמוערך וטום יפת הצעיר) כאשר "תמונע" מצוותת את יחזקאל לזרוב כבמאי, על התפאורה אחראים מיכל ענבר ועמית רפאל ועל התאורה אמון נדב ברנע"יותר מכל, לדעתי, מה שהדליק את סובול להתעסק בעניין הזה הוא הצד הפוליטי-ישראלי שיש בגרעין הסיפור הזה, והוא תמיד נוכח בצורה כזאת או אחרת בכתיבה שלו", אומר כאביה. "איך מצב של מלחמה מתמדת יכולה להפוך את הבחורים הכי טובים שלנו, מלח הארץ, לכאלה שמשהו אצלם לא נסגר אחרי שהם משתחררים משירות קרבי בצבא. לא רק ברמת הטראומה האישית אלא בעיקר עם הריגוש הזה של מה שהם עשו בשטחים נשאר טבוע בהם כמו יצר שהם צריכים להשתיק".

מה הייתה דרך בנית הדמות של עוזי, אותה אתה משחק?

"משיחות עם בעלי רקע דומה בצבא, אנשים מסוגו מתעלים את הריגוש הזה למקומות דומים- למשל עבודה בתחום הביטחון או האבטחה, כשתמיד יש להם נשק צמוד. ברגע שפניתי לסובול כדי שיכתוב את המחזה, נתתי לו את החופש האמנותי לעשות את מה שהכי נכון מבחינתו. הוא פתח את הכל ובחר לשרטט את הפגיעה דרך פצצה מתקתקת שיש במוח של עוזי, המחלחלת גם למשפחה ובכלל לחייו האישיים. זה ברובד המציאותי, בשביל הרובד של הזיכרון והדמיונות מן העבר- הוא השתמש בשחקן נוסף שיגלם את הדמות של הלוחם הצעיר שהוא היה (אודי פרסי, ח"ל), שנודע בכינוי 'סובחי'. השילוב בין שני הרבדים הללו מעניק לצופה את ההבנה של הסכיזופרניה שקיימת בבן אדם הזה. מבחינה תיאטרלית יש לזה קרקע פורייה לעבודה. אתה יודע, פרסונלית יש לך מול העיניים אדם שמדבר, שופט ומתעמת עם עצמו ומגיע למסקנה ש'זה לא אני, זה הוא'- חוסר אחריות עד לקיחת אחריות ברמה הכי טוטאלית. 

נדלק מהסיפור. יהושע סובול. צילום: באדיבות יח"צ תיאטרון "תמונע"

"בתיאטרון תמיד מותחים את החיים לנקודות הקיצון הכי קשות או הזויות, אבל זה תמיד משליך על החיים. כאן מסופר על בן אדם סופר רגיש שהתאים את עצמו לצורכי המערכת והוציא מעצמו איזה שד כדי להיות רוצח יעיל וקר כקרח- ובום יוצא החוצה מתוך כל זה אל החיים, ולא יודע איך להתאים את עצמו לסדר החדש הזה. והנה קורה יום אחד, שריח פריחת ההדרים זורק אותו לפרדסים בשטחים שבהם הוא רדף אחרי מבוקשים וגורם לאיזה טוויסט לא רצוני בראש. יש פה עניין של יום ולילה, בימים הוא הוא איש משפחה ובלילות הוא משתנה ובורח מהבית. הצידוק שסובול מצא לכך היא פעילות ספציפית שבה עוזי נאלץ לחסל חבר ילדות ששירת במסתערבים. שניהם מוצאים את עצמם יום אחד במהלך מה שנקרא 'ירי דו צדדי', ועל פי החוקים שלימדו אותו הוא חייב לעשות הכל על מנת לא לחשוף את קיום היחידה שלו. עם הרצח של חברו, נגזר עליו לחיות כל השנים".

מעבר לסיפור החזק שיש פה, האם המחזה הזה יהיה רלוונטי בעוד שנים?

"מבחינתי להתעסק עם דמות מורכבת כזאת זה על זמני, קלאסי. יש כאן התייחסות למה מצב של עימות מתמיד בין שני עמים, הערבי והיהודי, יכול לגרום לחיילים. אני יודע שהמצב המדיני והפוליטי בארץ מורכב ושאחריות הצבא להגן על המדינה- אבל כשאני כשחקן נכנס לראש של דמות כזאת על הבמה, אני שם את הכל בצד ומתרכז בבן אדם שאני מגלם. אפילו אם כבן אדם פרטי אני מצדיק את הפעילות שלו. כשהמשימה שלך היא להגן על המדינה ובגלל זה אתה מוצא את עצמך הורג אנשים באופן עקבי, משהו ממך ייפגע ואם לא זה ממש מוזר". 


אנחנו שנינו מאותו הכפר. אודי פרסי כסובחי. צילום: דניאל קמינסקי

מי שיגיע לראות את ההצגה קודם כל יופתע. לא מדובר במראה השגרתי של במה: ששת השחקנים המשתתפים בתפעול עולמו של עוזי/סובחי תמיד נמצאים עליה כל הזמן, גם אם אינם משתתפים בפועל במחזה- הם חגים סביב מי שכן. ולא רק בתנועתיות מדובר, אלא גם בריחות ובצבעים התוקפים את החושים. מתפאורה המעוצבת כזירת התגוששות בצבעי חאקי ועד לתאורה שהופכת יום ללילה ומציאות לזיכרון. 

ניסו, כצופה הרגשתי כאילו אני יושב ורואה אנשים המשתתפים ב"ריאליטי שואו". אם תרצה, בגלדיאטורים מודרניים- שלפעמים הם אמיתיים ולפעמים הם חלק מהזיה.

"המטרה של יחזקאל לזרוב הבמאי יחד עם האנשים שמאחורי הקלעים הייתה ליצור אשליה כאילו הקהל מביט עלינו מבעד לרשת הסוואה. יותר נכון לומר אפילו, שכל זה קורה במעין מעבדה. פרט לחקירה שמנהל המפקד הוותיק של עוזי (פולי רשף, ח"ל) ושדוחפת את העלילה קדימה, כל אחת מהדמויות מנהלת חקירה משל עצמה בנוגע לחייה. על הבמה הצופים רואים את מה שמתחולל בראש של עוזי, שמזמין את הקולות מן העבר ומתעמת איתם. יש פה הרבה קסם שחור".


בניגוד ל"אח הגדול", כאן מי שנשאר אחרון גם מודח.
צילום מתוך "פריחת ההדרים": דניאל קמינסקי


אנחנו פוגשים את כל הדמויות באמצע וגם עוזבים אותם באמצע. פוגשים אותן כשהרצח נעשה ונפרדים מהן אחרי שנסגר המעגל של הגילוי, וכולם מוטלים על האדמה. מה הייתה הסיבה שהביאה את יחזקאל לסיים כך את ההצגה?

"לדעתי הבחירה שלו הייתה לסיים כך, כי אין סוף למעגל הזה ואין מה למחוא כפיים לסיפור עצוב כזה. אנחנו גם לא מבצעים השתחוויה בסיום. וזה עוד יותר מעיק- הקהל לא יודע מה לעשות עם עצמו בסוף. יש אנשים שזה מקומם אותם, אבל בכל מה שנוגע לקונספט ולשפת הבימוי- התגובות של הקהל מעולות. אני חושב שזה קורה בעיקר בגלל שכולם יחד, אחד בתוך השני כל הזמן- יוצאות ונכנסות תמונות, וככה נשמרת הרציפות שהיא העוגן שמחזיק את כולם דבוקים לסיפור.

"יש כאן אמירה מוכרת עם שפה סובולית, שמוצגת על ידי גישה אחרת: פתוחה ומאתגרת. זה תיאטרון פרינג' בבסיסו ולכן החופש הזה לא להיות קונצנזוס, מראש נותן מגוון אפשרויות ויכולת למתוח גבולות. אני חולם המון שנים על המחזה הזה ולא ייחלתי לתוצאה חזקה ומעניינת כזאת". 

אז מה? אתה בא לפה הרבה? קאסט "פריחת ההדרים".
צילום: דניאל קמינסקי

 
לינקים לדרך:
1. חן לב, "ארבעים מעלות בצל", ראיון עם ניסו כאביה
מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 03/09/2010
2. "על טעם ועל ריח", ראיון גנוז עם ניסו כאביה שהיה אמור להתפרסם ב"ידיעות חיפה", 24/05/2013
 
לינקים נוספים:


יום חמישי, 10 באפריל 2014

מוציאה את השדים מהבקבוק: ראיון עם לי טריפון

צילום: מקס מורון

את לי טריפון הכרנו בתור הסולנית האנרגטית והחצי ערפדית של להקת "אטליז". בשנתיים האחרונות, היא החליטה לעזוב את ההרכב לטובת פרויקטים סולנים משלה. היא התחילה עם "MONONOKII", שם שותפה הוא פיליפ גי, וכעת כאשר העניין בהפסקה היא מנסה להיות חלוצה פורצת דרך בעזרת "THE KOKORO" ("הלב של הדברים", ביפנית), פרויקט שאפתני עד מאוד המשלב לצד מוזיקה גם מחול ואלמנטים חזותיים מרשימים. התוכנית הראשונה של ההרכב נקראת "שדים" וכולה שיתוף פעולה בין טריפון לבין האמנים והיוצרים: דן פרבר, הרקדנים אלה רוטשילד ואנדראה מרטיני, הבמאי והמנהל האמנותי של המופע יוני זיכהולץ, שחר ורכזון (תאורה), חמי ארצי (סאונד) גיא סילברמן (סטיילינג), שמעון בן-הרוש (איפור), קובי בן שושן (וידיאו), הצלם אוהד רומנו ומעצב התלבושות יוסף פרץ ("יוסף המעצב"). "המופע הזה הוא פיתוח ושילוב של הרבה דברים שהתעסקתי איתם ועניינו אותי במהלך השנים", אומרת טריפון. "מתוך כל זה, יצא משהו שהוא מעיין מחול תחאטרלי ודיגיטלי, שמבחינתי מדובר גישה אחרת לאיך צריך להציג מופע חי על במה. זה לגמרי ז'אנר חדש. אולי עושים באיזה מקום בעולם משהו דומה, אבל אני אישית עוד לא נתקלתי בכזה. אם צריך להגדיר את זה, הייתי נותנת לזה את השם 'מחזמר אפל'. בסיס המופע הם שירי האלבום שייצרתי עם דן פרבר, ובהופעה באה בעיקר לידי ביטוי התנועתיות שיצרה הרקדנית אלה רוטשילד".



כאחת שאמא שלה הייתה רקדנית בלהקת "בת שבע", אפשר לומר שהדבר הזה טבוע בך?
"אני יכולה להגיד שחיפשתי לא מעט זמן שותפים לזה, אבל לא מצאתי כאלה שנוצרה בינינו הכימיה הנכונה. בסופו של דבר נפגשתי עם אוהד נהרין, הכוראוגרף של 'בת שבע', שאני מכירה מאז שהייתי ילדה מתוך מטרה להתייעץ איתו לגבי מה נכון לי. אפשר לומר שהייתי מין ילדת 'בת שבע', שהתרוצצה שם המון. ביקשתי ממנו שיימצא עבורי מישהו שרוצה לצאת למסע הזוי מחוץ לגבולות המוכר, המינוח המדויק היה 'מישהו עם ביצים של שור'. למעשה חיפשתי אדם שהוא רוקר בנשמתו.

השמעתי לאוהד את שירי האלבום והראיתי לו את הקליפים שכבר יצרנו. הוא התלהב ואמר לי שלדעתו יש רק מישהי אחת שתוכל להתאים לזה, והוא הכיר לי את אלה. כבר בהתחלה נוצר בינינו מפגש חזק וידעתי שזה זה. כמו שעם דן מצאתי שפה מוזיקלית, עם אלה מצאתי שפה תנועתית".


 איך את מרגישה לגבי הדבר הזה? 

"יש בזה משהו מפחיד בטירוף, זו הפעם הראשונה שאני עומדת מאחורי פרויקט שמשלב מחול. אני אמנם בן אדם תנועתי, שעושה יוגה ועובדת עם הגוף שלי כשאני שרה- מתוך נקודת השקפה פיזית, אבל אין מה להשוות. זה מקצוע אחר לגמרי להיות רקדן. זה משהו שאני רוצה לעשות שנים, אבל תמיד היה משהו אחר ולא מצאתי לזה את המקום הראוי. מה גם שתמיד היו לי פרטנרים שלא יכולתי ללכת איתם למקומות בלתי צפויים לגמרי.

מאז ומתמיד הסוגיה של איך להעלות יצירות על הבמה עניינה אותי. זה נראה לי מטורף שאפשר להשקיע שנים מחיינו ביצירת המוזיקה, מכתיבת השירים ועד למאסטרינג של האלבום, ואז כשבאים לעשות את הלייב עושים משהו שלא מתקרב לרמת ההשקעה הזאת".

פוסעת בשבילים חדשים. לי טריפון. צילום: מתוך המופע.


מה משך אותך לתת שמות יפניים לשני הפרויקטים האחרונים שלך?

"מעבר לזה שאני פריקית של מאנגה ואנימה, כבר שנים שאני מתעניינת בתרבות ובפולקלור של יפן. מרתק בעיניי עולם הדמיון שקיים בסיפורים ובמשלים שלהם, שכולם סובבים סביב עולם הרוח". 

היית חלק מ"אטליז" במשך 7 שנים, מאז 2005. הרגשת בשלב מסוים מיצוי?

"כן, זו הייתה הסיבה העיקרית שנפרדו דרכנו. מצד שני, היו עוד כמה עניינים. זה לא שלא הצלחנו לקדם את הלהקה- קרו לנו דברים, כולל הבטחות והחתמות בחו"ל, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך ולעמוד מאחורי החומרים של הלהקה. כשאתה פרונטמן, אתה חייב להיות מאוד מחובר ליצירה- ואחרי שנים בתוך המשפחה הזאת, חשתי שאני חייבת שינוי. ולא רק אני- היו לנו המון דיונים לאן לפנות, והיו כל מיני כיוונים שאחרים רצו ללכת אליהם".

מה לקחת מהחוויה הזאת?

"עם כל הקשים בדרך, אין ספק שזה היה מדהים. אפשר לומר אפילו, שזו הייתה טירונות 'הארדקור' בכל המובנים. מעבר לזה שתמיד הייתי שם עוף מוזר, גם בגלל הסגנון המוזיקלי שלי, קרו לי עם 'אטליז' דברים שבדיעבד אני אומרת שאם שרדתי את זה, אז הכל לעומת זה לא ממש נראה רציני.


טירונות "הארדקורד". טריפון עם "אטליז". צילום: חן לב


נגיד ברמה הכי פשוטה, כשעשינו טור בארצות הברית זה היה בתנאים של עוני קיצוני- קאוצ'סורפינג ו-ואן קטן שאתה חולק עם עוד שישה אנשים בדרך להופעה, בכל יום בעיר אחרת שנמצאת במדינה אחרת. פרט לזה שהכביסה המלוכלכת של כולם תלויה מהחלון ונוסעים שעות ממקום למקום, אין יותר מדי זמן להתכונן להופעה- מגיעים אחרי נסיעה ארוכה, עושים באלאנס ומופיעים. משם עפים לישון אצל איזה טקסני הזוי, קמים בבוקר ועוברים למקום הבא. וככה כל ערב מחדש, אתה חייב להביא את השואו של חייך ולהיות מדיוק גם באנרגיות שאתה מביא לבמה. עבורי זה היה אימון מדהים, וחוויה שהייתה מורכבת מאוד גם בגלל מערכות היחסים שבין אנשי הלהקה.  

החבר הכי טוב שלי שם היה אור בהיר, שאיתו אני בקשר עד היום, אבל למעשה בכל הסיטואציות הייתי ממש לבד, ככה שהייתי צריכה להיות העוגן של עצמי. לא ממש היה זמן לקבל פידבק חיובי ממישהו, אבל את זה קיבל כל אחד מאיתנו מהמעריצים שהיו מדהימים ממש. אז נכון שזה לא אידאלי במיוחד, אבל זה בהחלט שיעור טוב כשאתה עוסק במקצוע אכזרי בכל מה שקשור לעניין הזה- ככה שאני חייבת ל'אטליז' המון. האינטנסיביות הזאת גרמה גם ללא מעט רגעים מעייפים, אבל גם יפים. כל מה שעברתי איתם, הפך אותי לשועלת רחוב".




איך הדברים מתגלגלים בינתיים במסגרת החדשה?

"בין היתר, יוסף המעצב לא רק שעיצב לנו תלבושות מיוחדות למופע אלא גם אהב את הפרויקט כל כך עד שקיבל ממנו השראה רבה ובמקביל גם יצר קולקציה מיוחדת- והציע לי להיות הפריזנטורית שלה".

ומה לגבי יוני זיכהולץ, הבמאי והמנהל האומנותי של המופע?

"יוני ואני מכירים המון שנים מהתעשייה אבל עד הפרויקט של 'MONONOKII' לא ממש יצא לנו לעבוד יחד. כבר אז חיפשתי להכניס ליצירה שלי את כל הקונספט הבימתי, אבל זה פחות התאים שם. בשלב שהבנו שזה הולך להיות מוקפא, יצרתי מהר את הקונספט 'KOKORO' ויוני המשיך איתי למסע הזה.

בתוך כל התהליך הזה, שהוא ואני עושים הכל יחד- מבימוי, הפקה וניהול אמנותי ועד להיות המזכירה, המנקה והשליח, התאהבנו והפכנו לבני זוג. אני בטוח שבלעדיו לא הייתי מצליחה להרים את כל זה. אני מניחה שתמיד צריך שיהיה לידך את הבן הנכון, ולשמחתי זה קרה. לא רק עם יוני אלא גם עם כל מי שמשתתף בפרויקט הזה".




הנה מה שכתבתי על לי טריפון בעבר...

1. חן לב, "אין אופרות בעברית"-
ראיון עם לי טריפון מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 02/05/2008

2. חן לב, "חברים מכוכב אחר"-
סיקור הופעתם של "אטליז" בסיטיהול בחיפה, מתוך מדור התרבות של "זמן חיפה/קריות", 16/05/2008

3. לי טריפון מתארחת במדור "הכל אישי", "זמן חיפה/קריות", 19/11/2010

לינקים לדרך:

1. עמוד הפייסבוק של "THE KOKORO"
2. עמוד היוטיוב של "THE KOKORO"
3. ויש גם "סאונד-קלאוד"