"השמעה חוזרת"- מנהרת הזמן: קלטת ישנה שמצא שי להב החזירה אותו ללהקתו הראשונה

עטיפת האלבום FIELDS OF GOLD

מה הייתם נותנים היום על מנת לאחד את להקתכם מהתיכון או לפחות להוציא לאוויר העולם את ההקלטות שלכם מהעת ההיא? יש כאלה שעבורם מדובר במשהו שעבורו שווה לחכות לפחות תקופת חיים. זה בערך מה שקרה למוזיקאי שי להב, אשר מצא לפני כשנה בביתו הקלטות גנוזות של להקת הנעורים שלו מטבריה, Fields of gold (על שם שדות החיטה או הצמחייה היבשה והצהובה סביב הכנרת, שהשמש הקיצית שיוותה להם גוון עוד יותר מוזהב מהרגיל). זאת לצד סרטי 8 מ"מ שצילם באותן השנים. מיד הוא קרא לשני חבריו מטבריה: השחקן ניסו כאביה והצלם רן גולני (שלושתם כבר נושקים לגיל 49). כמעט בו במקום החליטה החבורה להגשים את חלום הילדות שלהא ולבשל מחדש את הפרויקט ההוא אשר פעל בין השנים 1985 ל-1988, מהמקלט בבניין בו התגוררה משפחתו של גולני. המקלט שקירותיו כוסו (בעזרת דבק מגע) בתבניות קרטון לאחסון ביצים, על מנת ליצור סוג של קירות אקוסטיים, שימש גם כאולפן הקלטות מאולתר ובו הוקלטו שירי ההרכב על גבי קסטות פשוטות אשר היום יכולות להיחשב כמוצג מוזיאוני. להב היה הקלידן האוונגרדי, גולני המתופף הנמרץ וכאביה הסולן המחוספס והשרמנטי. "בדיעבד גיליתי שהעובדה שהייתי בן 14-15 ב-1983 חרצה את גורלי והפכה אותי למוזיקאי. למעשה חטפתי את השנה החזקה והמטורפת ביותר שהייתה בפופ והרוק העולמי- לתוך הפרצוף", משחזר להב. "יצא שבמהלך שנתיים בין השנים 1982 ל-1984, כל עשר שניות בערך יצא 'מאסטרפיס' אחר בקנה מידה עולמי של להקה או של זמר כזה או אחר: דיויד בואי ומייקל ג'קסון שהתמודדו ראש בראש על תואר זמר השנה, 'הסמיתס', 'דוראן דוראן', 'דפש מוד' ומי לא? הקלידים שלטו אז בקליפים ששודרו, והפכו את אותן השנים לתקופת 'תמצא חבר עם סינטי ותקים צמד'. חוץ מזה הושפעתי חזק מ'הדורס'. כששמעתי את המוזיקה שלהם, דמיינתי שאנחנו בלוס אנג'לס יחד איתם ושאני הולך בחוף וניס יחד עם ג'ים מוריסון".

מה עשית בנידון?

להב: "החלטתי שאני רוצה להיות כמו אלה עם התסרוקות המוזרות מהטלוויזיה, כשגיטרה בכלל לא היה אופציה מבחינתי. קניתי קלידים, חוברת תווים עם שירים של 'מדנס' ושל 'הדורס', ולימדתי את עצמי לנגן. בשלב מסוים היה ברור לי שאני חייב למצוא מתופף שינגן איתי, והתחילו לבוא לי בלילה חלומות על מערכת תופים. במקרה גיליתי שלומד איתי בתיכון בחור בשם רן גולני, שהיה בעלה הגאה של מערכת כזאת. שנה וחצי לאחר מכן, התחיל הסיפור עם המקלט. כשצרפנו כסולן את ניסו- והכל התחבר".

גולני: "אני ושי היינו יכולים לחפש סאונד מסוים במשך שעות. יותר מאוחר, בזמן השירות הצבאי שלי הייתי די מבואס בגלל שהרגשתי מיותר בצבא, וחיכיתי רק להגיע הביתה כדי לתפור יחד עם שי שעות של נגינה. זה כאילו שיחקנו שח אחד עם השני, בתוך עולם של מוזיקה. כשניסו נכנס, הוא הביא את האנרכיה והבלאגן יחד איתו וזה פתח אותנו מבחינת התקשורת עם הקהל. ברחנו מבית הספר למקלט כדי לנגן או לבית של ניסו כדי לשמוע תקליטים".

איך ניסו מצא את עצמו כסולן שלכם?

להב: "ניסו קיים לי מול הפרצוף מאז שאני זוכר את עצמי. כל תקופת בית הספר היסודי, הוא היה מלך הכיתה הבלתי מעורער. צ'רמר וחתיך שכל הבנות רדפו אחריו, ובהפסקות כשהכיתות היו משחקות אחת עם השנייה כדורגל- הוא הבקיע 7 גולים בכל משחק. התאים לנו אחד כזה כסולן".

כאביה: "אני ושני היינו שייכים לשתי אסכולות שונות לגמרי. הוא בכלל היה גאון כזה, ששייך למשפחת אצולה טבריינית כזאת. למשל אחיו היה הגאווה של העיר, רק בזכות העובדה שהתעניין באסטרונומיה והלך עם זה רחוק. הכל השתנה, כשבתיכון השתתפנו שנינו בחוג לדרמה שהעביר אז אדם בשם שמעון ריקלין שהגיע מתל אביב- מה שהכניס אותנו ממש אחד לעולם של השני".

להב: "היינו סוג של מוני ובראבא בעיניי עצמנו".

כאביה: "תמיד נמשכתי יותר למשחק- אבל דווקא דרך ההצגות שהעלינו גיליתי את שי המוזיקאי,  שעודד אותי לגלות יחד איתו את העולם המוזיקאלי". 

מאילו בתים הגעתם?

כאביה: "כולנו גרנו אחד ליד האחר, וממש שרצנו אחד בבית של רעהו. טבריה של אז היה מקום שקלט עליות שונות, ומטבע הדברים הבתים שלנו היו שונים. למשל אני הגעתי מבית של אבא לבנוני ואמא מרוקאית ככה שתמיד היה אצלי אקשן, ושי היה נפעם מזה בכל פעם מחדש. כשאני הייתי מגיע לבקר אותו- הרוגע אצלו בבית היה מפעים אותי".

גולני: "באתי מבית של צברי וחם- אבא חקלאי ואמא ספרנית. בעקבות אבי, יצא לי לבלות הרבה בשדות של מגדל הסמוכה לטבריה". 

כאביה: "הדבר הכי מיוחד בקשר הזה, היה שהשלמנו אחד את השני".

גולני: "איכשהו בגלל שכל אחד מאיתנו היה אינדיבידואל בדרכו שלו, נוצר החיבור הזה והטקסטים היו בהתאם".

בחזרה לעתיד. רן גולני, ניסו כאביה ושי להב. צילום: פבל בולו

איך הוריכם התייחסו לתחביב הזה שלכם?

כאביה: "אבי לא הבין על מה העניין הגדול. הוא חיכה שאקח את עצמי בידיים- שאפתח חנות בטבריה או אלמד משהו רציני. פעם הופענו בחוף של טבריה. אבי במקרה ישב שם, שמע את המוזיקה הזאת ולא הבין מאיפה זה בא לו".

להב: "עבורנו זה היה הדבר הכי חשוב ביותר בחיים. אמי, רבקה להב, שהייתה ניצולת שואה וכילדה חלמה להיות שחקנית, דחפה אותי מאוד לנגינה. היא עבדה שנים במשרד החקלאות בשירות ההידרולוגי בטבריה, והמשרד שלה היה ממוקם במבנה טורקי עתיק בן כמה מאות שנים, כמו חאן. קיבלנו אישור לנגן שם בשבתות והרגשנו שם קצת כמו 'פינק פלויד' בהופעה בחורבות פומפיי. מצד שני המשרד הזה היה סמוך לאזור מיושב עם מסעדה, ופעם אחת בגלל תלונות על רעש- שוטרים טיפסו על החומות ועצרו אותנו באמצע הכל- על השגת גבול. קראו להורים שלנו ולמנהל המשרד, שכמובן אמרו שהכל בסדר ובאישור. זה לא מנע מאיתנו את התחושה שאנחנו עושים רוקנ'רול אמיתי. במעצר אגב, ניסו ניגן לשוטרים כמה שירים של בואי או לו ריד על גיטרה אקוסטית...".

מתי ולמה הדברים התחילו להתפרק?

להב: "ב-1988, כבר היינו בני 20 לקראת סיום השירות הצבאי וכל אחד פנה לדרכו. היו לנו מלא סקיצות, אבל רגע לפני הסוף, אני ורן הקלטנו על קסטה רק את מה שלמדנו בהמשך שנקרא 'רית'ם סקשיין' של הבס-תופים. עשינו את זה כקלוז'ר לתקופה ההיא. לאחר מכן רן הלך ללמוד צילום ב'הדסה' בירושלים. ניסו ואני שירתנו יחד באותו גרעין נח"ל ולאחר מכן עברנו לגור יחד בתל אביב. בשלב מסוים גם אנחנו נפרדנו: הוא הלך ללמוד משחק אצל יורם לווינשטיין ואני הלכתי ללמוד קולנוע ב'בית צבי' ואז הקמתי את 'קספר'. אגב, אז קראתי לרן לצלם אותנו והוא המשיך ללוות אותי- רק מזווית אחרת".

כאביה: "הייתי עד להתפתחות הראשונית הזאת של 'הקספרים' כבר בשנה א' של הלימודים שלי בסטודיו ולגמרי פרגנתי להם".

להב: "כשאני משווה בין הדמות שלי מהאלבום הראשון של 'קספר' ולבין הדמות מ-'Fields of gold', הם אמנם דומות פיסית- אבל מדובר בשני אנשים שונים לגמרי. למשל מעולם לא חשבתי שאני צריך לשיר את השירים שלי ולכן בזמנו קראתי לניסו לשמש הקול של ההרכב- וכשהוא הלך ללמוד משחק, פתאום מצאתי את עצמי בקדמת הבמה".

שי, קשה לי שלא לשאול- האם בעצם "מופע הארנבות של ד"ר קספר" היה סוג של ריבאונד בעקבות הלהקה שלכם מטבריה, שלא הצליחה לצאת מגבולות העיר?

להב: "מדויק. אחד לאחד. זה לגמרי היה ככה. אחרי ארבע שלי של עשייה שכאילו לא יצא ממנה כלום, היה לי קל פתאום לפגוש את אורן ותוך שבועיים לכתוב אלבום שלם באופן כמעט מיידי. לא הרגשתי שאני מפצה על חוסר, אלא שהיה אצלי משהו לא פתור בעשייה. לכן גם החלטתי ללכת לכיוון של כתיבת שירי רוק קליטים שנותנים בראש ולעזוב את האוונגרד. לא סתם האלבום הראשון של 'קספר' הצליח. בהמשך, בתקופה בה התאכזבתי מהרוק הישראלי הקמתי את 'היי פייב' והחלטתי שאיתם אני הולך לקיצון ויוצר שירי פופ מצליחים- וכך היה".

האלבום של Fields of gold יצא בשבוע שעבר להורדה ולהשמעה בעמוד ה- Bandcampשנפתח להרכב. האלבום הוא בעל אורך כולל של כ-20 דקות בלבד, כאשר תמונתו של גולני הצעיר (שצילם להב) מתנוססת תחת הכיתוב המוזהב של שם האלבום. השירים מבוססים על אותו ליין 'אבוד' שהקליטו להב וגולני ב-88', כאשר עליהם נוספו קולותיהם של להב וכאביה מהיום. כבר משמיעה ראשונית, במהלכה לא יכולתי להישאר אדיש לנועזות של השירים הללו ולכישרון הרב שניתז מהם, הרגשתי שיש פה סיפור שחובה עליי לחשוף. למעשה חשתי ממש כמו מישהו שחיפש מטמון זהב בחולות במשך שנים, ופתאום המעדר שלו פגע במשהו קשה- והוביל אותו לחפור עמוק יותר. במקרה הזה, החפירות הובילו בחזרה אל שדות הזהב טבריה של אמצע וסוף שנות השמונים. "מהרגע שמצאנו את הקסטה הזאת, הרגשנו כאילו גילינו את המגילות הגנוזות", משחזר גולני. "תמיד הרגשתי שיש לי חוב גדול מאוד לשירים האלה. כולנו הבנו שיש פה משהו בעל ערך אמנותי, שחובה לשמר- היה לזה את הסאונד של המקלט ואת התמימות והחוצפה- שיש רק לנערים. במקביל הקפדנו לשמור על הערכים האלה עכשיו בעת השלמת האלבום, כשכמובן ניגשנו לזה גם עם הפרספקטיבה של אנשים שעשו כבר דבר או שנים בחייהם. זה דבר חסר תקדים מה, ששי עשה עכשיו בהפיכה של הקסטה ההיא לאלבום הזה- אשר מכיל שלושה מרחבי זמן: 1988, 2017 ומה שקרה ביניהם".כאביה: "בבית הספר למשחק, יורם לווינשטיין תמיד אמר לי שלא אשכח את הטבריניות שלי, כי זה סוד כוחי. באותו הזמן לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון, מאחר שנכנסתי כבר לסחרור שלהיות שחקן תל אביבי. ב-94' אבי נפטר והשאיר אצלי דברים לא פתורים בקשר שלנו. ב-2010 מתוך רצון להתפייס עימו העליתי את הצגת היחיד שלי 'חם בטבריה' המספרת על אותה התקופה בה היינו נערים וגדלנו בטבריה כאשר הרגשתי שההתעסקות בי ובטבריה נעשית דרך הזהות שלי. הגילוי של הקסטה הזאת, פגש אותי מוכן בחיפוש המתמשך שלי בעקבות מעיינות היצירה ההם וגם בסגירת מעגל בכל מה שקשור לאהבתי למוזיקה". 

גולני: "התייחסתי לעבודה המחודשת, לראשונה בחיי כמו בן של חקלאי. זה החיבור ממנו אני הגעתי. אבי אברום נפטר לפני קצת יותר משנה והמורשת שהוא השאיר לי הייתה, שצריך לגשת לדברים באהבה ובאמונה- גם אם לפעמים צריך לחתוך חלקים מהעץ. השדות שלו היו ממש יצירת אמנות בפני עצמה. החלק היותי חבר בהרכב הזה כלל גם את בחירת השירים, ובמקרה הזה הייתי צריך לוותר על קטעים מסוימים על מנת לשמור על אופי מסוים ומוסכם שמתאים ליצירה כולה. מצד שני, שי הביא את כל המקצועיות והניסיון שלו והצליח ליצור פה קסם מיוחד".

כאביה: "ברגע שלוקח שלושה אנשים שפעם תפקדו בצורה מסוימת, מנתקים אותם ועושים 'קופי פייסט' 30 שנים קדימה- עדיין רואים שהדינאמיקה ביניהם נותרה כשהייתה. לכל אחד יש את התפקיד שלו: רן נשאר שחקן הנשמה וזה שמחליט איזה שירים יהיו, שי הוא המהרישי שמסתכל בראייה רחבה על הכל, ואני זה שאחראי עם הקהל מול הקהל. זה שעד היום לא תיעדנו את זה, אכל אותנו מבפנים".

להב: "זה לגמרי מסע במנהרת הזמן. פתאום אני קולט את עצמי בגיל 48 שר על הקלטה שלי מנגן בגיל 20. זה כמו לפגוש את עצמך 30 שנים אחרי. תמיד בכל הראיונות הגדולים, הקפדתי לספר על הלהקה שלי מטבריה- שלא קרה איתה כלום. אחרי השלמת האלבום וההשמעה שלו לאנשים, בטח כאחד שיש לו חיבה גדולה להיסטוריה, מבחינתי כל סיפור חיי משתנה בין רגע. לדעתי בכלל הביוגרפיה של כל אחד מאיתנו מתחילה עכשיו מ- Fields of gold, ולא כוללת רק את ההיסטוריה הפרטית שלנו. אני גם מרגיש שמה שאצור מעכשיו יהיה שונה ויישען על התקופה ההיא מפעם".

גולני: "אחרי אחד משיאי הקריירה שלי כצלם שתיעד מוזיקאים כמו פורטיסחרוף, אייל גולן או 'אתניקס', וגם עשה עבודות לשוק המסחרי ולחברות אופנה, התחלתי גם ליצור עבודות אמנות אישיות- אבל בגלל שהרגשתי שהיצירה הראשונה שלי לא נסגרה, היה לי מאוד קשה לחתום על היצירות הנוכחיות".

רן, איך היה לחזור פתאום לנגן על תופים?

גולני: "זה לא שחזרתי היום לתופים. זה היה תהליך. הייתה תקופה שבמהלכה נסעתי לניו-יורק על מנת לבדוק מה קורה בסצנה שם, אבל אחרי כמה ימים מצאתי את עצמי נודד מהופעה להופעה. כשחזרתי לארץ, הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את סט התופים הישן מהבוידעם ולשים אותו במרכז הסטודיו כי לחזור ולנגן. מוזיקאלית, רק חיכיתי כל השנים לחזור ולנגן עם שי וניסו. אני גם מרגיש שזה הפך אותי ליותר חד בכל מה שקשור לעבודות האמנות שלי. האמת היא שלא מעניינת אותי הנוסטלגיה, אני לגמרי מסור ליצירה ולמה שלא מתאים לה- קל לי לוותר עליו".

קצת מוזר עבורך שמי שצילם את התמונה שלך על גבי עטיפת האלבום הוא שי ולאו דווקא אתה?

גולני: "זה דווקא מאוד משמח אותי, שבמקרה הזה התהפכנו בתפקידים. התמונה לקוחה מהסרטים ששי צילם במצלמת ה-8 מ"מ שלו".

שי, מה החזון שלכם? לצאת לחו"ל?

להב: "כן, מעניין אותי לשלוח את זה מעבר לים ולו רק כדי לקבל תגובות. זה כרגע בתהליך".

יצא לכם להופיע עם שלושה שירים במסגרת "שי להב והפרויקטים", באוזןבר בתל אביב. מה היו התגובות?

להב: "הגיעו המון חבר'ה שליוו אותנו בתקופה ההיא, מהתיכון בטבריה או מגרעין הנח"ל. אנשים הכירו את השירים וזכרו את הלהקה, ולנו היה ממש מדהים על הבמה. עכשיו עם צאת האלבום, אנחנו רוצים שהוא יצבור עוד ועוד השמעות כדי שיהיה לנו יותר קל להרים הופעות בהמשך".

כאביה: "הזמנו להופעה הקצר ההיא גם את שמעון ריקלין, שהיום הוא בכלל סופר, בזכותו אני ושי הכרנו- וזה היה מפגש מדהים".

(הראיון פורסם לראשונה ב"מגזין מעריב", 22/03/2017)

הכתבה זמינה גם בכתובת: http://www.maariv.co.il/culture/music/Article-578716 

אשכנזי גאה: ראיון עם המשורר אילן ברקוביץ' בעקבות ספרו "המשורר האשכנזי האחרון"

צילום: חן לב

לפני הכל סיפור אישי. גדלתי בשכונת קריית אליעזר בחיפה של שנות השמונים, שכונה שנבנתה על ידי עולים מרומניה ומיוון שעבדו בנמל העיר- אך גרו בה אנשים מכל העדות ללא יוצא מן הכלל. כאשר נודע שהוריי יוצאי רומניה, בחרו ילדים ממוצא מזרחי להתייחס אליי באופן גזעני בגלל היותי "אשכנזי". לא בדיוק הסיפור הרגיל שעליו התבגרו דורות של מקופחים. בהמשך גם התברר לי שאבי, אשר נולד בעיר יאסי, הוא ניצול שואה אשר כילד נמלט עם הוריו מציפורני הנאצים לאחר הפרעות שאירעו שם. מהמקום הזה התחברתי לספרו החדש של המשורר אילן ברקוביץ' (בן למשפחה יוצאת העיר בוטושאן ברומניה), "המשורר האשכנזי האחרון" (הוצאת "פרדס"). הרגשתי כי הוא מדבר גם בשמי- בן הדור השני, לשואת יהודי רומניה: יהדות שקמה מאפר ועפר ואנשיה תמיד נותרו אופטימיים. כאשר הגעתי לפרק בו הוא מספר על אמו שמקריאה לו את השיר שחובר על הפרעות ביאסי ("מיין שטייטלע יאס"), אני מודה כי כמעט דמעתי משום שנזכרתי בסיפורים שסיפר לי אבי על כך.

ברקוביץ', שבניגוד אליי היחסית שחרחר הינו ג'ינג'י, תמיד הצליח למשוך אליו תגובות, אוהדות או לגמרי לא. בשנת 2008 החל להתפרסם מדורו הקבוע "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ", מדור המתמקד בשירה צעירה עם טון הצהרתי בהתאם. זאת כאשר הוא עצמו רחוק מהברנג'ה הספרותית בארץ ולא עושה חשבון לאיש. בכל זאת, שום דבר לא הכין אותו ל"לינצ'טרנט" (כדבריו) אותו חווה על בשרו ב-2013. זאת מצד משוררים ממוצא מזרחי המשתייכים לקבוצה בשם "ערס-פואטיקה", שבדיוק החלו בפריצה שלהם לכיוון מרכז במת השירה הישראלית. זאת בהובלת רועי חסן, שלומי חתוכה ומצידה הנשי על ידי עדי קיסר ותהילה חכימי. העימות התוקפני נגד ברקוביץ', אשר כלל החרמות וגידופים כולל משפט כמו "ברקוביץ' הוא נצר אחרון לתרבות שהתנוונה", הפך בשלב מסוים לתהליך התבוננות עצמי מתוכו נולד ספרו החדש. השיר הראשון המופיע בו, הוא דווקא זה המתריס של חסן, "שואל ברצינות", ובו כתוב בין השאר: "אשכנזים הם חבורה של ערסים חמומי מוח". "השיר הזה בעצם הופך את הקערה על פיה משום שהנה בא מישהו ואומר תסתכלו על עצמכם קודם- אתם אשכנזים, אתם לא ישראלים", מטיח ברקוביץ'. "הוא אומר שהוא מיישר את המבט אל הראי, כותב על הזהות שלו ועושה את עבודתו כמשורר- ו'אתם' לעומת זאת לא. אז אני באתי ואמרתי: 'אני כן אעשה את זה'".

אז בעצם אתה חייב להם תודה, לא?

"התנועה הזאת היא חשובה בעיניי ואני מכבד אותה. לדעתי יש מאחוריה תרבות עשירה, שפשוט צריך לפתוח את הלב כדי לשמוע אותה- מה שרוב המשוררים ממוצא אשכנזי, ותיקים כצעירים, לא מסוגלים לעשות מאחר והם בזים לעמדה הזאת שלו. נקודת המבט שלי מגיעה דווקא ממקום של כבוד".

אגב, מירי רגב טענה בנאום בעת ה"ליכודיאדה" האחרונה, כי צריך להגיד למארגנים של המאורע הזה תודה שהוא נחגג בצמוד לציון יום השואה הבינלאומי- מאחר שזה גרם ליתר סיקור תקשורתי של יום השנה הזה.

"מוטב תעשה שרת התרבות לשימור זיכרון השואה ולקחיה, מאשר תתבטא לגבי באופן לא ראוי. אין לפגוע ברגשות ניצולי השואה בשום מקרה ו'הליכוד' היה צריך לדחות את ה'ליכודיאדה' למועד אחר".

כמעט כל שיר בספרך החדש כולל את המשפט "המשורר האשכנזי האחרון". האם אתה "האחרון" או בעצם "היחיד" בהקשר זה? לא זכור לי שמשוררים כאלתרמן או אפילו זך התייחסו לעצמם אי פעם, דבר ראשון, כאשכנזים.

"ההתרסה היא קודם כל בשל אותה הדחקה תרבותית שכרגע ציינת וגם כלפי משוררים צעירים, בנים ליוצאי מדינות אשכנז שלא ממש מתייחסים בכתיבתם לכך. אני גם מאשים את החברה הישראלית שדי התעלמה משואת יהדות רומניה (הקהילה היהודית השנייה בגודלה באירופה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, ח"ל). בעולם הכירו בה מזמן, בישראל למעשה משנות התשעים, כאשר רק השנה ציינו ב'יד ושם' את יום הזיכרון הראשון לשואה הזאת".

בסרטם "האשכנזים", הגיעו דני דותן ודליה מבורך למסקנה שאי אפשר לכנות כך את בניהם של יוצאי מדינות אירופה, בעיקר מאחר והם לא מדברים אידיש או אשכנזים בהווייתם.

"אם בן אדם מתעלם מהעבר התרבותי שלו ורואה את עצמו כישראלי אז זה נכון. מצד שני אם הוא מתבונן לאחור, ומספיק לפתוח אלבום תמונות משפחתי, הוא יגלה עבר שנמחק בעיקר בעקבות מאורעות השואה. זה בכל אופן, מה שאני גיליתי".

עטיפת הספר "המשורר האשכנזי האחרון"

***

"בשביל מה אתה עושה את זה?/

אל תכתוב את זה/

זה סיפור גדול/

צוחקת/

אבל אתה/

אל תיכנס לזה (הוא נכנס לזה)".

(מתוך "המשורר האשכנזי האחרון, אל תיכנס לזה")

"המשורר האשכנזי האחרון" הינו ספר השירה החמישי של ברקוביץ' והוא מוקדש לדודיו המנוחים- סולומון ומישו. קדמו לו "מודה באהבה" (1995, הוצאת "סער") והטרילוגיה: "תפוזים", "חרובים" ו"חרוזים" (2007-2014, הוצאת "אבן חושן"). כבר ב"תפוזים" מתחילה ההתייחסות למוצאו האירופאי. לאחר מכן ב"חרובים" הוא בוחר לצטט על הכריכה האחורית משפט שנאמר לו בחוג סלון על ידי מישהו ממוצא מזרחי: "אתה בהיר". נוסף על יצירתו, ברקוביץ' מחזיק בתואר ראשון ושני בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב, בחוגים לפילוסופיה כללית ולספרות עברית, ומשמש כחוקר במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטה. כמו ביצירתו, גם בחייו ברקוביץ' הוא "מאפיה של איש אחד". בעבר טען כי עולם השירה הישראלי מושחת מיסודו, ולאחרונה, לאחר לבטים רבים, סגר את עמוד ה"פייסבוק" שלו (שמאז כבר הספיק לחזור שוב לאוויר) מאחר ולטענתו קשה לתפקד שם כמשורר עצמאי. עדות לכך היא שמאז יצא נגד יצחק לאור בנוגע לכל מה שקשור לנושא ההטרדות המיניות שנטענו כלפיו, בלי קשר לעובדה שלאור החמיא לספרו בעבר, כמעט ולא זכו ספריו לכך שיכתבו עליהם רשומות. עתה החליט ברקוביץ' לקחת כאמור על כתפיו עלבון של עדה שלמה, למרות שהוא בכלל מגיע מתפוצה הנחשבת בלשון העם כ"המרוקאים של האשכנזים". "אותם 'אליטות' שהמזרחים יוצאים כנגדם, הם בעצם אותם היקים שהגיעו לארץ לפני קודם המדינה והיהודים שהגיעו אחריהם מפולין. היהודים הרומנים למעשה אף פעם לא נחשבו לחברי אליטה כלשהי, כך שאני חש הזדהות עם המזרחים בהקשר הזה", מתוודה ברקוביץ'. "לא מקרי גם, שאני האשכנזי היחיד שהנחה אירוע שירה צעירה בפסטיבל אשדוד לשירה ועוד לפני כן פנל שהתפוצץ על רקע עדתי בפסטיבל השירה במטולה. אם לומר את האמת, אירועים כאלה מרגישים לי כמו דבר מלאכותי, אבל כן הלכתי על זה מאחר והיה בהם משהו היסטורי שמסמן מהפכה חשובה אשר יכולה ליצור שינוי תרבותי בארץ. כמובן אם לא תלך לכיוון אלים אלא למקום של ריפוי ותיקון".

עד כמה חמורה הגזענות המופנית מצד המזרחים כלפי האשכנזים? אפשר לראות את זה כמגובה מלמעלה כאשר שרת התרבות מתייחסת בנאומיה ל"אליטות".

"זה צורם שמי שמתבטא כך איננו מבין את החומרה של דבריו. יש מושג שנקרא 'גזענות הפוכה', במסגרתו אותם אנשים טוענים, שכמקופחים מותר להתבטא בצורה גזענית כלפי אשכנזים. אני ממש לא מקבל את הדבר הזה, כיוון שמשם המצב הנפיץ במדינה יכול רק להתדרדר. אני גם ממש לא מקבל את הדיבורים על 'קאט דה בולשיט'". אגב, למרות שהם רואים עצמם כמקופחים- לאף משורר מזרחי לא הפריע עד היום לקבל פרסים מהממסד, כולל כמובן רועי חסן עצמו, ובוודאי למרות שהפרסים הללו קרויים על שם משוררים אשכנזים. אני אישית מתנגד למנגנון הפרסים הזה, כולל פרסים ממפעל הפיס. בעיניי זו שחיתות וגם חוסר מוסריות, כיוון שזה לקבל כסף שנשען על גזל מעניים".

האם ספרך הנוכחי הוא הכי חשוב שלך עד כה?

"זהו ספר קשה וגם קצת מטורף, לכן גם בחרתי לעטיפת הספר את הציור האדום שציירת זוגתי, האדריכלית דפנה בר, אשר מסמל לדעתי את השתקפות הטירוף הזה. לצורך כתיבתו קיימתי שיחות עדות עם אמי והוא נכתב תוך כדי בכי. כילד, בכל יום שואה נשלחתי תמיד לחדרי כדי שלא אצפה בסרטים על כך. הנושא אמנם היה קיים בביתי, אך לא ממש פתחו אותו ולכן זה גרם למתחים שלא הבנתי את פשרם. כולל אלה סביב הסיוטים שחלם אבי בשנתו. עכשיו אחרי כתיבת הספר, בני משפחתי מרגישים שדיברתי בשמם. אמי גם התקשרה אליי נרגשת אחרי ששמעה תוכנית איתי ברדיו ופשוט אמרה לי: 'תודה רבה'. לגבי בני ובתי, יום אחד כשלא הייתי בבית איכשהו הם הגיעו לעותק שלו ובני בכה אחרי שקרא את השיר על דודי סולומון שנפטר כילד עקב חוסר טיפול. מאז אני יותר זהיר בעניין של לחשוף אותם לספר. חלק מהכניסה לעבר, כלל ימים ולילות שלמים של צפייה בסרטי שואה מכל הסוגים על מנת לנסות ולחיות את מה שעברה משפחתי בתקופה ההיא. בשלב מסוים דמותו של דודי המת סולומון נכנסה בי כמו דיבוק ברמה כזאת שהחלטתי שאני רוצה להתחקות אחרי גורלו".

אילן ברקוביץ' על רקע הפוסטר לתערוכה "שנים מודחקות", 
אולם ע"ש שרה ונואל וורטהיין- אוניברסיטת תל אביב (צילום: חן לב)

***

"כל דפי העדות/

המיליונים/

צריכים היו להיכרך יחד לכדי ספר עב כרס שייקרא "השואה"/

ויישא לוגו של צלב קרס/

עם סיפורים על אמונה/

באל המוות"

(מתוך "המשורר האשכנזי האחרון מהרהר במסופר לו")

"המשורר האשכנזי האחרון" כתוב בצורת רשימות עצובות-מרירות-מצחיקות המטלטלות כל בר דעת אשר לבו פועם בחזהו. זהו למעשה עלילה שירית ובה נשזר סיפור אחרי סיפור. בין השאר אפשר למצוא בו קוריוז משעשע על כך שסבו אפרים עבד, אחרי הגיעו ארצה ב-64', כמלצר בקפה "כסית" המיתולוגי. "זה קצת מזכיר את המקום שלי בעולם השירה", צוחק ברקוביץ'. "אני סוג של אאוטסיידר וגם הוא היה כזה בין האנשים שאכלסו את עולם הבוהמה הישראלי. אמי דיברה על כך שהוא היה חוזר הביתה ומספר על היחס הנורא של אותם אנשים למלצרים במקום. לצערי הוא חלה במה שמכנים 'סרטן המחנות' ונפטר ב-1975, שנתיים אחרי שנולדתי".

מה הספר הבא שלך?

"עד כה, חייתי בתחושה שהרומנים הם עם מצחיק ולא מזיק ועכשיו אני כבר לא חושב ככה. האמת היא שמעולם לא ביקרתי ברומניה והסיבה שאני רוצה לנסוע היא כי אני כבר חושב על הספר הבא ועל המסע הבא שלי בהקשר הזה. יש לי עבודה לעשות שם. לא סתם נכתב על העמוד האחרון בספר: 'תם ולא נשלם'".

(הראיון פורסם לראשונה בגרסה מקוצרת במדור התרבות של "מגזין מעריב", 06/02/2017)